שלושה שלבים בהתפתחות מדינת ישראל כתהליך הגאולה – בהתאמה למלכים
שאול, דוד ושלמה
(הבסיס התאולוגי לציונות הדתית העולמית)

חזרה לדף ציונות דתית עולמית

.DOC

1. מטרת המאמר – גישה חדשה על בסיס תורת הראי”ה

בשנת 1904, במאמרו “המספד בירושלים”, ניסח הרב קוק השקפה הרואה את התנועה הציונית החילונית כביטוי של תהליך משיחי. מכאן ואילך מבוססת האידאולוגיה של הציונות הדתית על תפיסה שישנם שני משיחים – משיח בן יוסף ומשיח בן דוד – כשני שלבים בהתפתחותה של מדינת ישראל.

ברצוננו להציג הוספה לגישה זו, ולהציע שלב ביניים נוסף בהבנת תהליך בהתפתחות מדינת ישראל כתהליך הגאולה.

היום, בעוד עידן משיח בן יוסף מתפוגג בבירור ועידן משיח בן דוד טרם התרחש, עלינו לבחון שוב ולנסות להעריך מחדש את התוכנית הדו־שלבית של התהליך המשיחי. לפיכך אנו מציעים המשגה חדשה של הגאולה על פי התהליך המשיחי התלת־שלבי עם תקופות התואמות לשלושת המלכים המקראיים: שאול (משיח בן יוסף), דוד (משיח בן יהודה) ושלמה (משיח בן דוד).

רעיון שאנו מציעים יאפשר לנו להציע דרך חדשה להתפתחותה של הציונות הדתית.

מאמר זה מתאר מסגרת תאולוגית ותמונה גדולה. במאמר הבא נדון בפרטים המעשיים: “ציונות דתית עולמית – הצעה לאידאולוגיה מעשית ותוכנית הפעולה” – https://www.pinchaspolonsky.org/en/tziyonut-datit-olamit-he/. 

2. היחס הקלאסי למשיח וניסוחו מחדש בציונות הדתית

במהלך ההיסטוריה הארוכה של היהדות נבדק היחס למשיח והשתנה פעמים רבות.

מתקופת התנ”ך ועד תחילת תקופת המשנה תואר המשיח כמלך רגיל שיגיע במהלך ההיסטוריה (לצד גישה אחרת שראתה בו “המלך האידאלי שיגיע באחרית הימים”).

בתקופה התלמודית, כדי להפחית את ההתנגדות היהודית האלימה והנואשת לרומא ולמנוע את ההרס וההיעלמות של העם היהודי, טענו חז”ל כי אין לממש את התקוות המשיחיות על ידי מאמצי בני האדם במציאות העכשווית. תקוות אלו יתממשו רק ב”אחרית הימים”.

במקביל התבסס גם הרעיון שלפני הגאולה יבוא משיח בן יוסף, שיניח את הבסיס החומרי הנחוץ לה. לאחר מכן “ימות” אותו משיח ובמקומו יגיע משיח בן דוד, שמטרתו לסיים את הגאולה בעיקר בצידה הרוחני.

הרמב”ם (הלכות מלכים י”ב, ב’) מדגיש שאיננו יכולים לדעת מראש את התפתחותו של התהליך המשיחי, ושהבנתנו אותו תשתפר ככל שהתהליך יתקדם בפועל. לכן אין זה מפתיע שלאורך ההיסטוריה היהודית נוסחו מחדש הרעיונות המשיחיים.

השינויים האלו התבטאו בצורה חזקה במיוחד במהלך 250 השנים האחרונות, עם הופעתה של הציונות הדתית.

בסוף המאה השמונה עשרה הגדיר הגאון מווילנה את משיח בן יוסף לא כאדם אלא כתקופה, שמתחילה כבר בזמנו. אך הוא לא פרסם את רעיונותיו[1].

באמצע המאה התשע עשרה פירסם הרב צבי הירש קלישר את ספרו “דרישת ציון”. בספרו טוען הרב קלישר כי העידן המשיחי הוא חלק מההיסטוריה האנושית (ולא מושג אסכטולוגי), ושהעם היהודי צריך להביא את המשיח במעשיהם אנושיים.

בעקבות מגמה זו זיהה הראי”ה קוק (במאמרו ”המספד בירושלים”, 1904) את התנועה הציונית עם משיח בן יוסף, כלומר המלך שאול של זמננו, מאחר שמטרותיה, “נורמליזציה של עם ישראל והגנה עליו”, הדהדו את המטרות שלשמן נמשח המלך שאול: “וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ” (שמואל א’ ח, כ). הרב קוק סבר כי העולם הדתי חייב לתמוך בציונות החילונית למרות חסרונותיה מזווית הראייה הדתית, מכיוון שהיא חלק מהתהליך המשיחי. הציונות החילונית הכרחית כדי להניח את הבסיס להתפתחות החומרית של מדינת ישראל. בכך היא מזכירה את דמותו של שאול המלך, שמצד אחד הקים את ממלכת ישראל הקדומה ומצד שני התעמת לא אחת עם שמואל הנביא, נציגו של הקב”ה. לאחר מיצוי השלב של ביסוסה הפיזי של ממלכתנו, תעבור המדינה להנהגתו של משיח בן דוד, המנהיג הרוחני.

הראייה הדתית הזאת של התנועה החברתית החילונית הייתה מהפכה חדשנית ביהדות. היא לא התקבלה מיד אפילו אצל הדתיים שתמכו בציונות – אבל לאט לאט הפכה לתפיסה מרכזית בציונות הדתית. על רעיון זה התבססה כל האנרגייה של הציונות הדתית, ובעקבותיו הושגו כל הצלחותיה (בראשונה כמובן ההתיישבות ביהודה ושומרון, שהחלה בשנת 1974 ושינתה בצורה רדיקלית את כיוון התפתחותה של מדינת ישראל).

אולם חלפו כמאה שנים והרעיון מתחיל להתקל – ולכן דורש בירור. היום אנחנו יכולים לראות פרטים חדשים, שהיו גלויים פחות לפני כן. הפרטים החדשים הללו ותיקון התפיסה הבסיסית הם הבסיס למאמר זה. ומכיוון שתהליך הניסוח מחדש של הרעיונות המשיחיים מתרחש בתדירות במאות האחרונות, הצעה לתיקון בתחום הזה מהווה חלק נורמלי מתהליך ההתפתחות ואינה סותרת או מנוגדת לגישתה של היהדות. יתר על כן, היכולת שלנו לראות את הפרטים החדשים הללו לא הייתה מתאפשרת אלמלא היינו עומדים על כתפיהם של ענקים. וככל שהתהליך המשיחי מתקדם אנחנו יכולים לראות את פרטיו בצורה ברורה יותר מקודמינו.

3. בעיית תפיסת “שני השלבים בתהליך משיחי” – באיזו נקודה אנחנו נמצאים כעת?

מטרותיו של המשיח הראשון, משיח בן יוסף, כאמור, הן הנורמליזציה של העם היהודי וההגנה עליו, כחזונו של הרצל. מטרות אלו כבר הושגו במידת ישראל המודרנית.

המטרות האלו עדיין קיימות, כמובן, כמשימות שגרתיות של מנגנון המדינה, אבל הן כבר אינן מעוררות שום התלהבות. הן כבר אינן מסמנות יעדים משמעותיים ולכן אינן יכולות להניע את המשך התפתחותה של המדינה.

זה סימן שזמנו של משיח בן יוסף מגיע אל קיצו, והוא עומד למות.

אבל מי יוכל להחליף אותו?

על פי תפיסת שני השלבים זה אמור להיות משיח בן דוד, אבל בישראל של ימינו אין בנמצא תנועה חברתית שניתן לזהות איתו (כמו שב־1904 זיהה הרב קוק את הציונות החילונית של הרצל עם משיח בן יוסף).

אם כן, כיצד נגדיר את זמננו הנוכחי, שבו משיח בן יוסף נוטה למות, אבל עדיין אין סימנים שמבשרים את הגעתו של משיח בן דוד? או במילים אחרות: איפה אנחנו נמצאים כעת בתהליך המשיחי?

שאלה זו איננה תאורטית־מופשטת. האופן שבו אנו מציירים לעצמנו את התמונה הכללית של התפתחות המדינה ומבינים את תפקידנו בה – משפיע רבות על פעולותינו ועל כיוון התפתחותה.

בהקשר זה אנו מציעים לתקן את המודל הבסיסי של הציונות הדתית, ולעבור מתפיסת שני השלבים של התהליך המשיחי לתפיסת שלושת השלבים.

מודל “שני השלבים” מתבסס על שני בתי המלוכה של ממלכת ישראל המאוחדת (המתוארים בספרים שמואל ומלכים). אבל בשני בתי המלוכה הללו היו שלושה מלכים – שאול, דוד ושלמה. אנחנו מציעים לראות כל אחד מהם כמייצג שלב נפרד בתהליך המשיחי.

באופן מסורתי עידן משיח בן יוסף נתפס כמקבילה המשיחית של שלטונו של שאול, ואילו עידן משיח בן דוד נתפס כמקבילה המשיחית של שלטונו של שלמה (פשוטו כמשמעו: בן דוד = בנו של דוד). מלכותו של דוד – שהיא שלב ביניים בין שאול ושלמה – אינה מיוצגת במודל זה, ואנחנו מתכוונים לתקן את זה.

בצורה זאת אחרי שאול (משיח בן יוסף) מגיע שלב דוד (ניתן לכנות אותו משיח בן יהודה) ורק לאחר מכן מגיע שלמה (משיח בן דוד).

כדי למקם את דורנו בתהליך הגאולה, עלינו לבחון את תקופות מלכויותיהם של שאול, של דוד ושל שלמה ואת הקשר שלהם להיסטוריה העכשווית של מדינת ישראל.

4. מלכות שאול (משיח בן יוסף) – נורמליזציה וביטחון האומה

לכל אחד משלושת המלכים־המשיחים היה תפקיד משלו בנוגע למטרות וכיוון התפתחות המדינה, והם בנו מערכות יחסים שונות עם הנביאים והתייחסו בצורה שונה לבית המקדש.

מטרות מדינת שאול הוגדרו בפניית עם ישראל לשמואל: “וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ” (שמואל א ח, כ). משמעות הבקשה היא להתאחד ולהתפתח כעם נורמלי, ביטחון ושקט מול העמים סביב.

לשאול היו יחסים לא פשוטים עם שמואל. שאול לא קיים בצורה מלאה את ציוויו של הנביא להשמיד את העמלקים, אך היה מעונין להופיע לפני העם יחד עם שמואל כדי לחזק את סמכותו כמלך.

בכל תקופת מלכותו לא ניסה שאול כלל להחזיר את ארון הברית, שנשמר בקריית יערים לאחר שהפלשתים החזירו אותו לבני ישראל. המשכן לא היה חשוב מספיק בשבילו.

גישה זו  של מלכות שאול מאפיינת גם את התנועה הציונית ואת מדינת ישראל היום. המדינה החילונית מגלה כבוד ליהדות אך שומרת על מרחק ממנה בענייני מדיניות.

5. מלכות דוד (משיח בן יהודה) – תחייה רוחנית של האומה

יחסו של דוד לענייני הדת שונה באופן משמעותי מגישתו של שאול. זה מתבטא כבר בקרב עם גוליית. שאול וצבאו ראו את העלבונות שהטיח הענק הפלשתי כניסיון “לְחָרֵף אֶת יִשְׂרָאֵל” (שמואל א יז, כה), ברובד הלאומי. לעומת זאת, דוד ראה את העלבונות הללו כמכוונים נגד אלוהים: “כִּי מִי הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כִּי חֵרֵף מַעַרְכוֹת אֱלֹהִים חַיִּים?” (שם, כו). ישראל כאומה הם ביטוי להשגחה האלוהית. חיי האומה קשורים באופן מהותי לשמיים.

דוד הקדיש תשומת לב מיוחדת לעצותיו ולהדרכתו של נתן הנביא, גם כשקיבל ממנו דברי תוכחה קשים. דוד היה זה שהחזיר את ארון הברית לישראל. דוד היה מוטרד מכך שבעיר בירתו לא היה בית הולם לה’. ואף על פי שהיה להוט לבנות את בית המקדש, דוד מעולם לא נצטווה לעשות זאת. אלוהים העביר את המסר שלו לדוד באמצעות נתן הנביא: “כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם” (שמואל ב ז, יב–יג). מדוע אין דוד יכול לבנות את בית המקדש? הסיבה אינה מוסברת כאן. עם זאת, ברור שיש הבדל מהותי כלשהו בין דוד ליורשו, ובשל הבדל זה נדחתה בניית המקדש לדור הבא.

6. מלכות שלמה (משיח בן דוד) – המסר האוניברסלי לאנושות

שלמה קיבל את המלוכה לידיו אחרי שהושגו הן המטרה של ביסוס מדינת הלאום והן תחייתו הרוחנית של העם, על ידי שאול ודוד. לכן שלמה היה יכול לקדם את המטרה האוניברסלית – הפצת האמונה היהודית בקרב האומות. לשם אידיאל זה יצר שלמה קשרים כלכליים ופוליטיים עם ממלכות אחרות והתחתן עם מאות נשים מתוכן. בעשותו כך הצליח לרכוש את הערצתם של העמים האליליים מסביב כלפי אלוהי ישראל ועם ישראל.

בית המקדש שהוא בונה הופך למרכז להפצת אור ה’ לעמים. שלמה מדגיש מסר זה בחנוכת המקדש, כאשר כלל בתפילתו בקשה שה’ ישמע לבקשותיהם של נוכרים: “וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ. כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה. אַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּן כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ לְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי” (מלכים א ח, מא–מג). עתה יכול היה שלמה להפיץ את אמונתו ליחידים ולעמים שלמים הנמשכים בכוח המגנטי של בית המקדש. ממחיש זאת  סיפורה של מלכת שבא, שבשומעה על המקדש, ביקרה אצל שלמה כדי ללמוד על חכמתו ורעיונותיו.

מטרתו העיקרית של בית המקדש הייתה לא רק להפוך למרכז הדת הלאומית, אלא לייצג את האור האלוהי מול עמי העולם. לכן רק שלמה, ולא דוד, היה יכול היה לבנות בית המקדש.

דוד עצמו אומר לשלמה שאלוהים לא הרשה לו לבנות את בית המקדש בשל עברו העשיר בעימותים עם עמי האזור: “לֹא תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי” (דברי הימים א כב, ח). השפעה רוחנית על אומות הסביבה אינה אפשרית במצב מלחמה אלא בזמן שלום.

בזמן שלטונו של שלמה עם ישראל עוד לא הבין את תפקידו, וגם אומות העולם עדיין לא היו מוכנים לשמוע את דבר ה’. זה היה כמו בניין גבוה מאוד בעל יסודות צרים מדי. לכן התפרקה הממלכה המאוחדת לאחר מות שלמה. נדרשו עוד כמה מאות שנים של פעילות הנביאים ושינויים בדרכי החיים של העם, כמו גם שינוי תודעתי בקרב אומות העולם, כדי שלפחות חלק מהתורה (דרך הנצרות ומאוחר יותר גם האסלאם) יתחיל להתפשט. אבל עד אז העם כבר נמצא בגלות ולא היה יכול לעסוק בזה.

במאה האחרונה השתנה המצב עבור ישראל והאנושות, כאשר נכנסנו לשלב חדש בתהליך המשיחי.

***

למרות שנישואי שלמה לנשים הנכריות נועדו, כפי שאמרנו, להפצת האמונה היהודית, בפועל נאלץ שלמה לאפשר לנשותיו אוטונומיה תרבותית. בהיותן נשות אצולה הן עזרו לשלמה ליצור קשרים פוליטיים, ולכן אי אפשר היה לקחת לחלוטין את החופש התרבותי שלהן, שכלל אף עבודת אלילים.  מצב זה הפך לבעייתי עד כדי כך שיש שחשבו שלחופש תרבותי זה הייתה השפעה שלילית על שלמה המלך עצמו.

עלינו להכיר בכך שמגע הוא תמיד בעייתי. בכל פעם שנרצה להשפיע על מישהו, עלינו לאפשר לו ליצור איתנו קשר שוויוני עם כל הרקע התרבותי שלו, וזה עשוי להיות מסוכן עבורנו.

בהבנת מלכות שלמה המלך כ”שלב האוניברסלי של ההתפתחות היהדות”, ההיסטוריה של נשות שלמה מראה לנו שתהליך של שילוב ערכים אוניברסליים ביהדות עלול להיות כרוך בסכנה. עם זאת, קיומה של סכנה אינו מבטל את חיוניותו של התהליך: בלעדיו לא יוכל העם היהודי למלא את משימתו. לפיכך, נישואיו של שלמה, אף שהיו עלולים להיות מסוכנים מבחינה רוחנית, לא היו גחמה אלא הכרח. גם היום אנו מבינים שבתהליך הפנמת ערכים אוניברסליים עלולים לטעות ולשלב משהו ביהדות בצורה שגויה, אך אל לסכנה זו לרפות את ידינו ממעורבות בתהליך זה, משום שעצם העצירה של התהליך תהיה טעות חמורה אף יותר, ותגרור תוצאות הרסניות יותר. הערכה ברורה של הסכנה האפשרית היא הבסיס לכל התקדמות מוצלחת.

7. שלושת המלכים – היחסים ביניהם

כפי שהראינו, המדינה היהודית העתיקה עברה שלושה שלבים בהתפתחותה. לכל אחד מהשלבים הללו היה סדר יום מובהק, ובכל אחד הושגו יעדים מובחנים שנבנו על הישגי השלב הקודם.

בשלב הראשון נלחם שאול בהצלחה עם אויבי ישראל ובנה את המדינה. בשלב השני קשר דוד את חיי האומה להשגחה האלוהית. בשלב השלישי ביצע שלמה את המשימה האוניברסלית – להפיץ את האור האלוהי לעמי העולם.

במהלך השלב הראשון עדיין לא הייתה האומה המתהווה זקוקה למקדש. בשלב השני, כחלק מהתחייה הרוחנית של האומה, יזם דוד את בית המקדש אך לא בנה אותו. לבסוף, במהלך השלב השלישי, הוקם בית המקדש כדי לייצג את האלוהות בין האומות.

ניתן לסכם זאת בטבלה:

המלך והשלב המשיחי המקביל	סדרי העדיפויות של המלך	יחס המלך למקדש
שאול – משיח בן יוסף	נורמליזציה וביטחון	לא מתעניין
דוד – משיח בן יהודה	תחייה רוחנית, חיזוק הקשר לאלוהים	היה להוט לבנות את בית המקדש, אך לא קיבל רשות לזה
שלמה – משיח בן דוד	הפצת אמונת התורה בין האומות	בנה את המקדש

 

לכל שלב בתהליך הגאולה קדמה הכנה שצמחה בשלב הקודם. דוד הצליח לבסס את התחייה הרוחנית של העם על היסוד הלאומי האיתן שבנה שאול, ושלמה הצליח לממש את משימתו להפיץ אמונה באל אחד מתוך התבססות על רוחניות האומה שפיתח דוד.

ניתן להציג זאת גם כפירמידה, קומה מעל קומה: שאול הניח את הבסיס הרחב של המדינה, דוד בנה עליה קומה קטנה יותר של העיר, ושלמה בנה עליה את המבנה המרכזי.

 

המעבר בין השלבים דרש שינוי ניכר בסדרי העדיפויות והמדיניות של הממלכה – מביטחון לאומי לרוחניות העם וממנה למשימה גלובלית. פניות חדות שכאלה אינן יכולות לקרות ללא מתחים גוברים בין המלך היוצא לבא אחריו. כל מלך ניהל יחסים לא פשוטים עם יורשו, לא רצה להכיר בו ולעיתים אף תקף אותו. שאול ביקש להרוג את דוד[2]. דוד לא יזם את הכתרת בנו שלמה שיירש אותו, עד שפרץ הסכסוך עם אדוניה, ודוד נדחק לעשות זאת בלחצם של בת שבע ונתן הנביא.

8. מדינת ישראל היום – במעבר לעידן דוד (משיח בן יהודה)

אם נלביש את מודל שלושת המשיחים על ישראל המודרנית, נראה שלמרות ששלב שלמה, משיח בן דוד, עוד לא נראה באופק, שלב דוד, משיח בן יהודה, כבר מתחיל להתממש.

עיקר פעולתו של דוד מתבטא בהוספת הרובד הדתי־רוחני לחיים המדיניים, ובישראל המודרנית זה בדיוק מה שמהווה את סדר היום של הציונות הדתית. זה כולל קודם כול את תנועת ההתיישבות ביהודה ושומרון, והשתתפות פעילה בכל צדדי החיים במדינת ישראל. בהקשר זה אנו יכולים לראות הקבלות מדהימות בעימות בין הציונות הדתית, שמשקפת בערכיה את דוד, לבין “הציונות הקלאסית”, בת דמותו של שאול. כמו שאול, שחשש שדוד בא להחליפו כמלך ולכן ניסה לחסל אותו, כך מתעמתת האליטה הוותיקה עם תנועת ההתיישבות ומנסה להכפיש ולחסל אותה. וכמו שהמרדף של שאול אחר דוד לא הצליח בגלל שהופרע על ידי פלישת צבאות הפלשתים, גם הניסיונות של האליטות הוותיקות להפיל את תנועת ההתיישבות אינם מצליחים בגלל הבעיות הביטחוניות הלאומיות המתגברות עם הערבים הפלסטינים. וכמו שדוד עצמו לא נלחם נגד שאול והוקיר אותו כמלך, כך הציונות הדתית מכבדת את האידיאלים של הציונות ההרצליינית, למרות שזמן מנהיגותו כבר עבר. לא במקרה הסמל שמאז המאבק נגד תוכנית ההתנתקות הפך להיות מזוהה עם תנועת הההתישבות הוא “הסרט הכתום”, התואם את צבעו של דוד שמתואר כ”אדמוני” (שמואל א’ טז, יב).

כעת נוכל לענות על השאלה שהצגנו בתחילת מאמר זה: היכן, באיזה שלב של תהליך הגאולה, אנו נמצאים כעת במדינת ישראל המודרנית?

תשובה: אנו נמצאים בתקופת המעבר בין מלכות שאול, משיח בן יוסף, הציונות החילונית שעניינה הוא התחייה הלאומית – ומלכות דוד, משיח בן יהודה, הציונות הדתית שמוסיפה את הקומה הרוחנית. השלב השלישי – עידן  שלמה, משיח בן דוד, פנייה לכל האנושות  – עדיין מעבר לאופק.

9. שתי רמות של פעילות: מדיניות מעשית־עכשווית – ומדיניות זריעה לעתיד

מה עלינו לעשות עכשיו, בתקופת מעבר זו משאול לדוד?

בתחילת המאה העשרים הראה לנו הרב קוק דוגמה לעבודה שני מישורים: במישור הפוליטיקה המעשית־עכשווית ובמישור העבודה האידאולוגית על ההשקפה הסוללת את הדרך למטרות הבאות

במישור של הפוליטיקה המעשית־עכשווית קרא הרב קוק לתמוך בציונות החילונית שמטרותיה תואמות לתקופת שאול – נורמליזציה והגנה על האומה.

במקביל סלל הרב קוק דרך ליעדים העתידיים. בשנת 1924 הוא ייסד את הישיבה המרכזית העולמית (מרכז הרב) כדי להעמיד את הדור הבא של המנהיגים הרוחניים. עליהם יוטל להכין את השינוי של סדרי העדיפויות הלאומיים – מ”מקלט מדיני” ל”מדינת התחייה הרוחנית”.

מאז עברו כמאה שנים. שאול השיג הצלחה מלאה, סיים את תפקידו ולכן יורד מהבמה. דוד, שבעבר נראה כחזון עתידי, הפך לפוליטיקה מעשית. לכן היום במישור הפוליטיקה המעשית אנחנו צריכים לתמוך בדוד, ובמישור החזון – העבודה האידיאולוגית־הרוחנית – לסלול את הדרך לשלמה. לשם כך צריך לתקן את התודעה העצמית של הציונות הדתית ואת כיוון התפתחותה.

ההבדל העיקרי בין דוד לשלמה הוא באופי משימתם. בעוד דוד שואף למטרות לאומיות, סדר היום של שלמה הוא אוניברסלי. דוד מבקש את התחייה הרוחנית של העם היהודי ולכן הופך את ירושלים למוקד הדת הלאומית. שלמה מבקש את השינוי הרוחני של האנושות ולכן הופך את ירושלים למוקד הקשר של האנושות לאלוהי היהדות, כדי שיתקיים “וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה” (בראשית יב, ג).

כדי להתכונן למלכות שלמה, עלינו לדאוג להנגשת הרוח האלוהית לאומות העולם – ולא רק ללימוד תורה בתוך עם ישראל.

10. תוכניתו של הרב קוק לפיתוח היהדות: איחוד האידיאלים של שלוש הקבוצות בעם ישראל

עוד בשנת 1910 גיבש הרב קוק תוכנית לפיתוח היהדות למאות הבאות (שמונה קבצים, ג, א). הוא ציין כי העם היהודי מחולק לשלושה מחנות אידיאולוגיים: (1) דתיים, שהערכים שלהם הם תורה ומצוות, (2) ציונים, בעלי ערכים לאומיים, (3)  ליברלים, בעלי ערכים כלל־אנושיים, אוניברסליים. הרב קוק טען שעתידה של היהדות הינו איחוד אידיאלים של כל שלוש הקבוצות.

היום, לאחר כמאה שנים, אנחנו רואים שעברנו בדיוק חצי מהדרך: הערכים הלאומיים שולבו בהצלחה בקרב ממשיכיו של הרב קוק, אבל הערכים הכלל־אנושיים עדיין לא.

כתוצאה מזה הקבוצה האוניברסלית מסרבת לאמץ אידיאלים דתיים, ורואה אותם כבלתי תואמים את הערכים האנושיים האוניברסליים, וקיים פער רחב בין המחנה האוניברסליסטי למחנה הציוני־דתי.

לכן צריכים להפנות את מאמצינו לחצי השני של תוכניתו: שילוב הערכים האוניברסליים ביהדות.

איך לעשות זאת מעשית, כיצד מנתחים את הערכים הללו ומבדילים בין הקליפה הטמאה לניצוץ האור האלוהי? על כך פירטנו במאמר “ציונות דתית עולמית – פיתוח אידיאולוגיה מעשית” https://www.pinchaspolonsky.org/en/tziyonut-datit-olamit-he/

***

חשוב לציין שהאידיאלים ה”חדשים”, הלאומיים והאוניברסליים, שנראים בתחילה כמתנגדים ליהדות, למעשה מושרשים בה. בתהליך של אינטגרציה לא נכנסים אידיאלים זרים ליהדות, אלא התוכן הפנימי של היהדות מתגלה.

בתולדות האנושות היוותה התורה מקור לערכים אוניברסליים רבים. אבל כדי לשרוד בתנאי הגלות – היהדות הייתה צריכה לצמצם את עצמה, לעבור למצב של “קטנות”. היהדות נטשה (באופן זמני) הן ערכים לאומיים (כגון מדינה עצמאית) והן ערכים אוניברסליים (כולל מדע, אומנות ופניה לכלל האנושות). למען ההישרדות נוצר גטו אידיאולוגי תכליתי ללא עניין בעולם הרחב – אחרת הייתה סכנה שהיהודים המוכשרים היו נוטשים את היהדות לטובת העולם החיצון, והעם היהודי היה מאבד אותם.

אבל היום, כשעם ישראל חוזר מהגלות, היהדות גם חוזרת למצב של “גדלות”, שכלול ההיבטים הלאומיים והאוניברסליים. שילוב הערכים מתרחש בכך שחלקים חשובים בתורת היהדות, שתמיד היו כלולים בה אך לא מומשו בתקופת הגלות, צומחים מהשורשים שלהם במסורת היהודית.

11. תהליך היווצרותה של הציונות הדתית העולמית

בתהליך השילוב של ערכים אוניברסליים איננו צריכים לאמץ אותם ללא הבחנה. בתהליך זו צריכים לשמור על היסודות האורתודוקסים והלאומיים של הציונות הדתית.

כמו שהתחילו לעשות הרב קוק ותלמידיו לפני כמאה שנה – עלינו לנתח כל ערך ולהבחין בין “קליפת הטומאה” לבין “ניצוץ האור האלוהי”, ואז לשלב את הניצוץ ביהדות על בסיס כתבי ומושגי המסורת. זה לא הוספה מכנית של הניצוץ אלא “הצמחה שלו משורשיו המקוריים”.

זו משימה לא קלה. לפני כמאה שנה טענו רבנים אורתודוקסים רבים כי אין ליהדות לאמץ את האידיאלים הציונים. אך כיום האידיאלים הללו מתקיימים יחד היטב בציונות הדתית.

כמובן, רק חלק מהציונים הדתיים מוכנים לתהליך שלוב הניצוצות שבערכים אוניברסליים. כמו לפני מאה שנה, כאשר העולם האורתודוקסי פוצל לקבוצה קטנה של פרו־ציונים, קבוצה קטנה של אנטי־ציונים ובתווך רוב של חסרי עמדה מבולבלים – כיום מפוצלת הציונות הדתית לחרד”לים, למודרניסטים, ולמי שביניהם. אבל למודרניסטים בציונות הדתית יש כיום לא פחות תומכים מאשר תומכי הציונות הכללית בקרב האורתודוקסים לפני מאה שנה. לכן אנו מקווים שבעשורים הקרובים נראה היווצרות פעילה של הציונות הדתית העולמית.

במשך מאות רבות של גלות שרד העם היהודי כמו “העצמות היבשות” שבחזונו של יחזקאל. הדת שמרה את העם כנבדל מן העמים, זר לשאר העולם. כעת, כשגוף העם מתחדש מעצמותיו בישראל המודרנית, תבוא הרוח “מֵאַרְבַּע רוּחוֹת” (יחזקאל לז, ט), כלומר מרחבי העולם.

12. תשוקה לבית המקדש

בתקופת מלכות שאול לא היה בניין בית המקדש ברשימת העדיפויות הלאומיות. בדומה לכך לא מילא בית המקדש שום תפקיד בחיים הישראליים עד התקופה האחרונה. כאשר צה”ל כבש את הר הבית בשנת 1967, הפחית משה דיין מחשיבותו ואף השווה את הר הבית ל”וותיקן”. במהלך שונה אך בעל תוצאה שווה, הוציאה הרבנות הראשית פסק שאוסר לעלות להר.

בתקופת מלכות דוד המצב השתנה. דוד תכנן לבנות את בית המקדש, אך לא זכה לבנות אותו מכיוון שהוא עדיין לא היה מוכן למשימה זו.

בדומה לכך בתקופה האחרונה אנו עדים לעלייה בהתעניינות בביקורים בהר הבית בקרב החברה הישראלית. רבנים רבים מתירים לעלות ולהתפלל בהר. עם זאת, בשלב של דוד בניית בית המקדש היא בלתי אפשרית. בית המקדש יכול לקום רק במלכות שלמה, הוא משיח בן דוד. עלינו להכין את הציבור למשימה זו.

הכנה זו כוללת, כמובן, פעילות מעשית של העליות להר הבית וארגון תפילות שם. אך פעילות זו אינה מספיקה. לא ניתן לבנות את המקדש רק לצרכים יהודיים פנימיים – ולכן אין זה מקרה שהיום רוב האנשים, אפילו הדתיים, אינם מבינים למה אנו זקוקים למקדש[3].

כדי לבנות את בית המקדש, הכרחי להבין את תפקידו כמגדלור של אור אלוהי לכל העמים וכמוקד של הקשר של כל בני האדם לאלוהים.

כשנגיע לרמה הזאת, לא יהיו בעיות טכניות בבנייה עצמה: אומות העולם יהיו מעוניינים בכך. בניית המקדש רק תהווה חותמת לתהליך זה של מתן משמעות רוחנית למדינת ישראל, ותהפוך להיות סמלה.

13. תוכנית לעבודה מעשית

לסיכום, בשלב הגאולה הנוכחי, שלב המעבר משאול לדוד, עלינו לנקוט בצעדים הבאים בכדי לסלול דרך לעידן שלמה:

• שילוב הערכים האוניברסליים לתוך היהדות, ובכך להביא להרמוניזציה בין ערכים אוניברסליים, דתיים ולאומיים בהתאם לחזונו של הרב קוק. כפי שכבר ציינו, נושא זה נדון בהרחבה במאמר “ציונות דתית עולמית – פיתוח אידיאולוגיה מעשית”  https://www.pinchaspolonsky.org/en/tziyonut-datit-olamit-he/

• לחזק את מעמד הערכים ביהדות, במקום תפיסת ההלכה כמהותה של היהדות. יחס חיובי לצורות חדשות של חיי דת יהודיים.
• הבנת היסטוריה של כל האנושות (ולא רק של עם ישראל) כדיאלוג מתמשך בין אדם לאלוהים. להרחיב את ההבנה של התרבות העולמית בחוגים הציונים־דתיים.
• פיתוח דיאלוג בין היהדות לנצרות, שיתרום להתפתחות היהדות עצמה.
• דיאלוג לאומי על המשמעות של בית המקדש ותפקידו.

תודות:

ברצוני להביע את תודתי לרב אורי שרקי, שהדיונים איתו תרמו מאוד להתפתחות הרעיון של המאמר הזה.

רציתי להודות לאריאל מרגוליס שותפי לעבודה על הטקסט הזה, על הדיונים המועילים הרבים שלנו ועל הצעותיו המועילות. תודתי מיוחדת לד”ר צבי לשם על עזרתו החשובה והערות ביקורתיות. אני גם רוצה להודות לכל מי שעזרו לי בדרכים שונות: יאיר שגיא, נחמה סימנוביץ’, סבטלנה רוסקובסקי, וסילי שדרין, אלנה צ’ופקו, אלכס שליאנקביץ’, יצחק סטרשינסקי.

מאמרים וספרים אחרים מאת המחבר ניתן למצוא באתר: https://www.PinchasPolonsky.org/en/
ליצור קשר: PPolonsky@gmail.com

[1] בכל המקרים בהם מוזכרת תורתו של גאון מווילנה אנו מתייחסים לספר ”קול התור”. ספר זה פורסם במאה ה־20 על ידי צאצאי תלמידי הגאון מווילנה, ועל פי מסורתם הוא משקף את חזונו המשיחי של הגאון. קיימות דעות שונות לגבי האותנטיות של ספר זה, אך פולמוס זה הוא מחוץ לדיון הנוכחי.

[2] שימו לב, שלא נכון לחשוב שהסכסוך בין שאול לדוד היה אך ורק בעל אופי אישי. שאול מבין שדוד כפוף לו לחלוטין ולכן חיפושו את כס המלוכה אינו אישי. השאלה הייתה מי יהפוך למלך אחרי שאול, כלומר כיצד תתפתח השושלת. לכן שאול כועס על בנו יהונתן שמוכן למסור את כס המלוכה לידי דוד. שאול אומר גם לעבדיו: “שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי יְמִינִי, גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים?! לְכֻלְּכֶם יָשִׂים שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת?!” (שמואל א כב, ז). יש כאן תיאור לא רק של דילמה אישית אלא של בעיה של מגזרים וקבוצות שונות, אולי אפילו שבטים. רעיון שבא לידי ביטוי באמצעות יחידים בימי קדם, התבטא כתנועות חברתיות בהיסטוריה המודרנית.

ראוי לציין שמבחינה טכנית העברת השלטון לדוד המלך יכלה להתרחש ללא נפילת שושלת שאול, משום שדוד היה נשוי למיכל בת שאול. לו היה שאול מקבל את הנישואין הללו ולא היה מנסה להפריע להם, דוד יכול היה לרשת את שלטונו של שאול. זה היה מועבר אז לילדיהם ולא הייתה שום התנגשות בין שושלת שאול לשושלת דוד – הייתה נוצרת שושלת משולבת. אולם, בגלל הסכסוך עם דוד, שאול נתן את בתו לאדם אחר לאחר שדוד ברח (שמואל א כה, מד), וזה יצר באופן טבעי סכסוך בינה לבין דוד. כתוצאה מכך התדרדרו היחסים ביניהם עד לקרע סופי, כאשר הביא דוד את הארון לירושלים. קרע זה גרם לכך שלמיכל ולדוד לא היו ילדים משותפים שיכלו לרשת את הממלכה (שמואל ב ו, כג). במובן מסוים אנו יכולים לראות מצב דומה ביחסים בין “בית שאול” לבין “בית דוד” בישראל העכשווית. בסכסוכים של ישראל בת זמננו קיימת גם שנאה אישית ולכן הסכסוך אינו אידיאולוגי בלבד. לצאצאי האליטה הוותיקה יש חזון שהם אלה שצריכים לשלוט במדינה מכיוון שהם “ילדים של מייסדי המדינה”. כל ניסיונות מצד תנועות חדשות להחליף אותם במשימה זו הופכים לסיבה העיקרית לסכסוך המשלב, כמו בעת העתיקה, בעיות אישיות ואידיאולוגיות כאחד.

[3] שלא לדבר על כך שסדר העבודה בבית המקדש השלישי יכול להיות שונה בתכלית מהעבודה בבית המקדש הראשון והשני. למשל, סביר מאוד להניח שלא יהיו קורבנות של בעלי חיים, ועל כך ראו מאמרו של הרב קוק “חזון הצמחונות והשלום”; עם זאת, זהו נושא נפרד.