ציונות דתית עולמית
הצעה לאידיאולוגיה מעשית ותוכנית הפעולה
הצעה לאידיאולוגיה מעשית ותוכנית הפעולה
חלק א. הרעיון הכללי
Table of Contents
1. הצורך בפיתוח השלב הבא של חזון הציונות הדתית
מהות הפרויקט: שלב חדש בהתפתחות הציונות הדתית באמצעות שילוב ניצוצות מערכים אוניברסליים (בדיוק כפי שהציונות הדתית גובשה כשילוב של יהדות עם ניצוצות של ערכים ציוניים לאומיים).
***
פירוט:
רבים מסכימים שיש היום משבר אידיאולוגי בציונות הדתית.
הוא מתבטא בכך שהציונות הדתית התמקדה לחלוטין בעבודה המעשית היומיומית, ואין קידום של משימות רוחניות חדשות, מרחיקות לכת.
יש לנו כבוד רב למי שעושה עבודה מעשית. זה חשוב – אבל לא מספיק.
אי אפשר ליצור מנהיגות אידיאולוגית בלי לקדם חזון. בעבר החזון הזה היה התנחלות בחהודה ושומרון. בימינו בעקבות הצלחת תנועת ההתיישבות, הפך החזון הזה לפוליטיקה ריאלית (וזה הישג עצום!) אבל לא התגבש החזון החדש, וזה בדיוק מה שאנחנו מציעים לעשות.
הבסיס התיאולוגי של ההתפתחות הזאת מוצג במאמר “שלושה שלבים בהתפתחות מדינת ישראל כתהליך הגאולה – בהתאמה למלכים שאול, דוד ושלמה” – https://www.pinchaspolonsky.org/en/hebrew/
המאמר שלפניכם מעביר את הבסיס התיאולוגי הזה לאידאולוגיה מעשית, ומציע תוכנית פעולה.
מטרת המאמר: למשוך לשיתוף פעולה את המסכימים עם התמונה הזו.
תוכן המאמר:
- תיאור ראשוני של אידיאולוגיה..
- רשימה של ערכים אוניברסליים, אשר ניצוצות מהם אני מציע לשלב בציונות הדתית.
- ניתוח ראשוני של ניצוצות וקליפות בערכים אלו.
הצעות מעשיות:
- ליצור “חוג רעיוני” המורכב מרבנים ואינטלקטואלים שיוכל לדון ולפתח את הפרויקט הזה. (למרות שהתפיסה המוצעת מבוססת במידה רבה על רעיונותיו של הרב קוק – נשמח כמובן לשתף פעולה עם כל המודרניסטים הדתיים, ללא קשר לשייכות שלהם לזרם כלשהו).
- לדון בפירוט על כל ערך. להדגיש ביתר דיוק את הניצוץ והקליפה שבו ולהביא מקורות.
- לפתח קורסי לימוד בנושאים אלו.
- לקדם את הקורסים הללו בחברה הציונית דתית.
מטרות הפרויקט:
(1) פורמליזציה, היווצרות וקידום הכיוון המודרניסטי בציונות הדתית.
(2) הפיכתו של כיוון זה לאחד מהזרמים הרעיוניים בחברה הישראלית.
(3) חיזוק הקשר עם היהדות עבור אותו חלק של “היהודים האוניברסליים” שהיעדר ערכים אוניברסליים ביהדות מפריע להם (בדומה לאופן שבו גיבוש כיוונו של הרב קוק בציונות הדתית סייע למשוך אליו חלק נכבד מהדור החדש של החילונים הציונים).
(4) קידום היהדות – באמצעות תפיסה מלאה יותר של ניצוצות האור האלוהי.
(5) הכנה להשפעת היהדות על העולם המערבי.
אנחנו לא מצפים שהכיוון החדש הזה יתפשט לכל הציונות הדתית. אך חשוב מאוד שהוא יופיע על מפת העולם הדתי.
לכן, אנחנו לא משכנעים את אלה שאינם מסכימים עם גישה זו. המטרה שלנו היא לעצב גישה כזו למי שמתעניין בה.
2. בחירת שם: הטרמינולוגיה של הרב קוק
הרב קוק בשנת 1924 קרא לישיבתו “ישיבה מרכזית עולמית”. שם זה תורגם מיד לאנגלית כך:The Central Universal Yeshiva.
“עולמית” משמע: מופנית לכל העולם, לערכים גלובליים אוניברסליים. המילה “מרכזית” מכוונת למרכז הרוחני של העולם הזה, לארץ ישראל ולערכים הציוניים.
בהמשך, בלשון הדיבור של תלמידי הרב קוק קוצר שמה של הישיבה ל”מרכז הרב”.
זה לא היה מקרי, אלא תאם את השלב הראשון בהפצת תורתו של הרב קוק: כדי שאורו הגדול יתקדם, צריך קודם לצמצם אותו ל”מרכזית”, להשתלב בציונות – ורק אז להגביר אותו בהדרגה ל”עולמית”, תפיסת הערכים האנושיים האוניברסליים וההשפעה עליה.
במהלך המאה האחרונה, השלב הראשון, “מרכזית”, כבר יושם. אלא שההתעלמות מהפן העולמי, שהפכה למקובלת בשלב הקודם, מונעת מאיתנו להתקדם כיום.
לכן יש לשחזר את תפיסת העולמיות ככיוון התפתחות הציונות הדתית בזמננו.
יש היום לא מעט רבנים מודרניסטים שמטרתם לשלב ביהדות ערכים אוניברסליים, אבל הם אינם פועלים יחד. לכן אין הם בולטים מספיק כמי שמבקשים לסמן מגמה.
אחת הבעיות החשובות כאן היא היעדר שם מקובל. תופעה בלי שם אינה יכולה להתפתח במלואה. דבר שאינך יודע איך לקרוא לו אינו נמצא בתודעה הציבורית.
השם “עולמית” הוא מונח שטבע הרב קוק, ולכן נראה לי שאפשר לקחת אותו כמסגרת כללית.
ל”עולמיות” יש גם משמעות של “אוניברסליות” במובן של “קשור לכל העולם” (המילה “universal” באנגלית מגיעה גם היא מ”universum” = “היקום בכללותו”). אחד היסודות למודרניזציה של הדת כיום הוא הפנייה אל היקום כולו (לא רק אל המסורת הדתית) כביטוי של אלוהים.
3. עקרונות היסוד של הציונות הדתית העולמית
3.1 שילוב של ערכים אוניברסליים ביהדות
בחייהם של רבים מהציונים הדתיים והאורתודוקסים המודרניים כבר קיימת אהדה כלפי ערכים אוניברסליים – מדע, טכנולוגיה, אומנות, לחיות בסביבה נקיה יפה ומתופחת, הגנת הטבע, דמוקרטיה וכו’. עם זאת, יש הבדל משמעותי בין “זה חלק מהחיים שלי” לבין “זה גם חלק מהתורה שלי”.
ממש כמו בשלב ההתפתחות הקודם של הציונות הדתית, פריצת דרך ענקית הושגה כאשר תורתו של הרב קוק העבירה את הערכים הלאומיים מ”זה חלק מהחיים שלי” (כמו שהיה בתחילת דרכו של המזרחי) ל”זה גם חלק מהתורה שלי”. קפיצת מדרגה דומה צריכה להיעשות היום עם ערכים אוניברסליים.
התהליך הזה:
- משנה עמדות כלפי ערכים אלו. עבור מספר עצום של אנשים “ערך דתי” הוא הרבה יותר מ”ערך פשוט (פרגמטי)”.
- ההבנה שלנו של ערכים אלו משתנה ככל שהם מנותחים, הניצוץ האלוהי מתברר והקליפה מופרדת – וזה תורם להתקדמותם בעולם הדתי.
- הניצוצות של ערכים אלו משולבים עם מרכיבים אחרים ביהדות למערכת אחת, שממנה הם מקבלים (1) יכולת להתממש ביעילות רבה יותר, (2) יכולת למצוא איזון עם ערכים וניצוצות אחרים.
- דתיים מקבלים תמריץ לקדם את הלימוד והמשך הפיתוח (והשינוי!) של תחום חיים זה (כפי שקרה עם ערכים ציוניים).
- התדמית הציבורית של הדת משתנה – היא לא מופיעה כ”תחום שונה, נפרד מהחיים”, אלא כמחוברת לכל היבטי חיינו. זה מגביר את היחס החיובי של האנשים לדת.
שורה תחתונה: אנחנו מפתחים את היהדות, ומתפתחים יחד איתה.
3.2 הציונות הדתית העולמית מבוססת גם על תורת הראי”ה, וגם על הוגים מודרניסטיים אחרים
הרב קוק הציג תוכנית לפיתוח היהדות כבר בשנת 1910 כשילוב ערכי שלוש הקבוצות האידיאולוגיות המרכזיות בעם היהודי: האורתודוקסית, הלאומית והאוניברסלית (שמונה קבצים ג, א-ב). במהלך המאה האחרונה בוצע השלב הראשון: שילוב האורתודוקסיה עם הערכים הלאומיים, ועל כך בנויה הציונות הדתית המודרנית. על סמך הישגי שלב זה, אנו מאמינים כי יש להתחיל את השלב השני: שילוב הציונות הדתית עם ערכים אוניברסליים.
יחד עם זאת, הציונות הדתית העולמית מבוססת לא רק על תורתו של הרב קוק, אלא גם רעיונות של מנהיגים רוחניים חשובים אחרים: הרב סולובייצ’יק, הרב ריינס, הרב עוזיאל, הרב אשכנזי (מניטו) ואחרים (לא בהכרח רבנים, ואפילו לא בהכרח יהודים). הרב קוק עצמו הדגיש שתלמידיו צריכים ללמוד לא רק ממנו (ובאופן כללי, מעקב אחר סמכות רוחנית אחת בלבד מביא לעיוותים) – כל אחד צריך לשאוף לסינתזה רוחנית אישית משלו על בסיס מורים רבים.
וכאן עלינו לפרט למה אנו מתכוונים ב”ערכים אוניברסליים”:
- בשלב זה אנו מדברים על שילוב ניצוצות מערכי הציוויליזציה המערבית, שהיום היא המובילה דה פקטו בעולם, הן במישור הגשמי והן במישור הרוחני (בתפיסה זו אנו כוללים את כל הציוויליזציה היהודית־נוצרית שנוצרה בימי הביניים והעת החדשה). זה תואם את גישתו של הרב קוק, שדיבר על “שילוב ערכי שלושת הקבוצות בעם היהודי”, וכלל בהם את הקבוצה ה”ליברלית־אוניברסלית” המכוונת לערכים מערביים.
- יחד עם זאת, אנו מסכימים כי ערכים אלו אינם ממצים את כל ערכי האנושות, וכי לציוויליזציה המזרחית יש ערכים והישגים חשובים משלה. עם זאת, אנחנו יכולים לדבר רק על אותם הדברים שכולנו בקיאים בהם היטב, ובמרחב שבו אנחנו כלולים. והעם היהודי כיום (בכלל) נכלל במערב ולא בציוויליזציה המזרחית.
- לכן נשאיר את נושא חילוץ הניצוצות מערכי הציוויליזציה המזרחית לחוקרים אחרים, או אפילו לדורות הבאים.
3.3 קשר עם אלוהים – גם בתפיסת הציוויליזציה כחלק מהבריאה
הגישה הדתית הקלאסית מתבססת על קשר עם אלוהים דרך ההתגלות, כלומר: דרך המסורת הדתית.
עם זאת, רבנים מודרניים רבים כבר ציינו שגישה זו צרה מדי, והקשר שלנו עם הקב”ה צריך להתבסס על שני מישורים: ההתגלות והבריאה. מכיוון ששניהם אלוהיים, שהרי אלוהים יצר לא רק את התורה אלא את העולם כולו, ולכן הכרחי ללמוד את שניהם.
אנחנו רוצים להרחיב את הרעיון הזה ולהוסיף אליו שהבריאה כוללת לא רק את הטבע והאדם עצמו (ועולמו הפנימי), אלא גם את הציוויליזציה. מכיוון שהחוש היצירתי ניתן לאדם מאלוהים, אזי כל הציוויליזציה שהאדם יוצר, כולל מדע, אומנות, חיי חברה, כל גילויי התרבות, היא גם חלק מהבריאה.
כמובן, הציוויליזציה לא ניתנת מוכנה מלמעלה, היא יצירה משותפת של אלוהים ואדם. אבל גם המסורת הדתית לא ניתנת מוכנה משמים, היא גם יצירה משותפת של אלוהים ואדם.
לכן שגוי לחלוטין לחשוב שכל האור האלוהי שאותו אנו צריכים להשיג נמצא בתוך המסורת הדתית. לצורך דיאלוג הולם עם אלוהים, על הדת לספוג בהכרח ניצוצות של קדושה מהעולם הסובב, כולל הציוויליזציה.
3.4. היהדות מתפתחת – באמצעות מאמצינו
אנשים דתיים נוטים לרוב לראות באופן שגוי את המסורת כמשהו סטטי, קבוע – שבו רק צורת הביטוי החיצונית משתנה, אבל התוכן כולו אינו משתנה.
למעשה, גם “תוכן המסורת” משתנה. כמובן, יש לה גרעין בלתי משתנה – אבל יש גם מערכת משתנה משמעותית מאוד של חוקים, השקפות ודעות. היהדות האורתודוקסית אינה מערכת סטטית, היא מתפתחת כל הזמן. היא במקורה “מהשמים” – אך יחד עם זאת היא תוצר משותף של אלוהים ואדם.
חשוב לקדם בעולם הדתי את ההבנה שהיהדות התפתחה והשתנתה כל הזמן בעבר, וגם ממשיכה להשתנות היום. יתרה מכך, אנחנו בעצמנו סובייקטים (ולא אובייקטים) של התפתחות זו – כלומר כל אחד מאיתנו אינו “גלגל שיניים”, אלא “מנוע”, וכל אחד מסיט את היהדות לכיוון שלו. גם אם האדם עצמו אינו מעלה רעיונות חדשים, כאשר הוא תומך ברעיונות חדשים של אחרים, הוא מקדם אותם. כך משתתף כל אחד מאיתנו בקידום היהדות.
הבחירות שלנו היום קובעות במידה רבה מה תהיה היהדות מחר.
לפיכך, אם בעבר הייתה משימתו העיקרית של האדם הדתי “ללמוד כדי לדעת ולקיים”, הרי שהיום תפקידו של האדם הדתי הוא יותר “ללמוד כדי לדעת, לקיים ולפתח”.
4. עקרונות נוספים
4.1 אוטונומיה דתית של הפרט וחשיבות החוש האתי
- לגיטימציה וכבוד לבחירתו של הפרט הדתי בסוגיות דתיות שנויות במחלוקת – במקום לחץ מצד הסמכות הדתיות.
- לא לדחוק אנשים החוצה מתוך האורתודוקסיה, גם לא את מי שמחזיק בעמדה קיצונית (אך מקובלת) בתוך קשת אורתודוקסית רחבה.
- במקרים של התנגשות בין הלכה לאתיקה: ההלכה חשובה מאוד, אך אין לה לדכא את התחושה האתית. אלוהים מתגלה לא רק במסורת (ובעולם), אלא גם מבפנים, בנפש האדם. יש לשאוף לסינתזה שלהם.
- נדון בנושא זה ביתר פירוט בהמשך (כאידיאל א־3).
4.2. שינויים במתודולוגיה ההלכתית ובמעמד הרב
במקביל להגברת העצמאות והאוטונומיה הדתית של כל אדם, מתחולל שינוי בגישה הקלאסית לקבלת החלטות הלכתיות ולמעמד של רב.
- כבר נאמר רבות על כך שתורת ארץ ישראל שונה מגישה הקלאסית, ואי אפשר למצוא פתרונות הלכתיים נאותים מבלי לערב שיקולים מטא־הלכתיים. ככל שהחיים היהודיים מתפתחים בישראל, כך הבעיות הללו מתגברות. צריך להודות בגלוי שהחיים היהודיים בישראל אינם המשך של תקופת האחרונים, אלא שלב חדש לגמרי בהתהוות היהדות (כולל ההלכה), קווי המתאר שלה כיום נמצאים עדיין רק בשלב היווצרות ראשוני.
- תפקידו של הרב בהלכה אינו פסיקה. רב צריך להסביר את הבעיה ולתאר את האפשרויות (בשיתוף מומחים בכל התחומים הרלוונטיים לנושא זה) – וכל אחד יחליט בעצמו, על סמך הסברים של רבנים שונים, באיזה פתרון הוא בוחר.
- יש שונות גדולה בתוך הקהילה (בניגוד למצב בתקופות קודמות, שבהן ביקשו להשיג עמדה אחת בתוך הקהילה). צריך לכבד את השונות הזו.
- ההכרה שלא כל הבעיות ניתנות לפתרון. בתקופות קודמות סברו שרב סמכותי (או הסמכות הבולטת ביותר של מדינה ודור) צריך לתת תשובות לכל שאלה, שכן הקהילה זקוקה לתשובתו כדי לדעת מה נכון. היום המצב שונה. אנו מכירים בכך שיש שאלות שאיננו יכולים לענות עליהן בצורה מספקת. זה תקף הן לנושאים אידיאולוגיים (לדוגמה, בעיות היחסים בין התנ”ך למדע ההיסטורי) והן לנושאים חברתיים (למשל, יחס ללהט”ב). עם זאת, העדר תשובות לא אומר שאין להעלות שאלות ולדון בהן. עלינו לחיות עם הבעיה ולקוות שהתשובה תיווצר בהדרגה בעתיד.
4.3. שתי רמות שונות של משימות: בעיות עכשוויות – ופיתוח רעיוני לשלב הבא
כפי שצוין לעיל, יש לנו כבוד רב למי שמתמודד עם הבעיות המעשיות של היום, אבל המשימה שלנו היא אחרת – לפתח את השלב הבא של הציונות הדתית.
לכן אין אנו מתבטאים בסוגיות עכשוויות. ההתמודדות עם הבעיות המעשיות ופיתוח השלב הבא משלימים אחד את השני.
4.4 האורתודוקסיות של הציונות הדתית העולמית
למרות שהזכרנו את זה בתחילת המאמר נחזור על כך כדי למנוע אי הבנות.
- הציונות הדתית העולמית הינה רעיון אורתודוקסי. הרחבת היהדות נעשית על ידי הרחבת האידיאלים, בעוד ההלכה קובעת את גבולות הגזרה.
- (כמובן אין זה אומר שההלכה אינה משתנה כלל. ההלכה יכולה להשתנות, אלא שביהדות האורתודוקסית שינוי זה מתבצע באמצעות מתודות פנים־הלכתיות. זהו נושא שונה ורחב מאוד שלא נדון בו במאמר זה).
- שילוב הניצוצות לא יכול להפוך לדבר מרכזי ביהדות. כל הבסיס של היהדות נשאר זהה למה שהיה בעבר, והניצוצות רק מצטרפים על גבי הבסיס הקיים.
- אנחנו מסכימים שבין הערכים האוניברסליים בימינו ישנם כאלה שיהיו הרסניים ליהדות, אנחנו לא מציעים לשלב את הערכים הללו עכשיו. אנחנו מתרכזים בשילוב ניצוצות של ערכים מקובלים יותר, שיש להם הסכמה רחבה בעולם הדתי המודרני.
5. מקומה של ציונות דתית עולמית בהתפתחות היהדות ומדינת ישראל
ניתן להבחין בכמה שלבים שונים בתולדות הציונות, שמשימותיה של הציונות הדתית היו שונות בכל אחד מהם.
בכל שלב, פעלה הציונות הדתית בשני מישורים במקביל: תמיכה בשלב ההתפתחות הנוכחי של המדינה, ובמקביל פיתוח השלב הבא.
השמות של השלבים האלו שבהם נשתמש להלן: “שאול”, “דוד” ו”שלמה” – הם מושגים שאנו מציעים. הם מסתמכים על הרעיון של הרב קוק שכינה את תנועתו הציונית של הרצל “משיח בן יוסף”, כלומר “שאול המלך של זמננו”. ולכן ניתן להמשיל את התפתחותה של המדינה לשלושת מלכיה של ממלכת ישראל המאוחדת.
כפי שכבר ציינו לעיל, רעיון זה מוסבר במאמר “שלושה שלבים בהתפתחות מדינת ישראל כתהליך הגאולה – בהתאמה למלכים שאול, דוד ושלמה” – https://www.pinchaspolonsky.org/en/hebrew/
תרשים השלבים נראית כך:
שלב 1 (משנות ה־1900 עד שנות ה־1970), שאול: השלב הלאומי, “מדינת הגורל הלאומית” (= “מדינת המקלט”).
- מטרת הציונות הדתית: להיכלל בתנועה הציונית הכללית – התיישבות הארץ, חקלאות, כלכלה, צבא, מנהל מדינה וכו’. שלב זה הושלם.
- במקביל לכך פיתח בית מדרשו של הרב קוק את שילוב ערכי הציונות ביהדות כהכנה לשלב ב’. הכנה זו היא התפתחות פנימית, אך נותנת גם כוחות נוספים לביצוע השלב הראשון.
שלב 2 (משנות ה־1970 ועד היום), דוד: שלב דתי־לאומי, “מדינת המשימה הלאומית”
- מטרת הציונות הדתית: להפוך את ישראל מ”מדינת מקלט” ל”מדינת תחיית התנ”ך”. להיות כוח מוביל בפיתוח יהודה ושומרון ולחבר אליהם את כל עם ישראל, להפנות את כל היבטי המדינה לתחושת שליחות ולא רק לגורל. הכוח המוביל בתהליך זה הוא תנועת ההתיישבות. שלב זה נמצא ביישום פעיל.
- בשלב זה הצליחה הציונות הדתית להשפיע על מחצית מהעם, הנוטה לערכים לאומיים, ואינה יכולה להגיע למחצית השנייה של העם, הנוטה לערכים אוניברסליים.
- לכן, כיום יש צורך, במקביל לתמיכה בערכים הלאומיים (ותנועת ההתיישבות) ולהתחיל בשילוב ערכים אוניברסליים ביהדות, וזו תהיה הכנה לשלב השלישי.
שלב 3, שלמה: אוניברסלי־דתי. “מצב של שליחות אוניברסלית”
- מדרגת ההתפתחות הראשונה בשלב זה היא משיכת “יהודים אוניברסליים” ליהדות. זה יכול לקרות רק כאשר היהדות מאמצת ערכים אוניברסליים.
- מדרגת ההתפתחות הבאה בשלב זה היא ישראל כמרכז הרוחני של האנושות (ולא רק העם היהודי).
6. בעיית שילוב ערכים אוניברסליים שלכאורה סותרים את התורה
במבט ראשון ערכים אוניברסליים רבים נראים כאילו הם סותרים את התורה, ובשל כך הם יוצרים התנגדות בציבור הדתי.
אבל בתקופה הקודמת של התפתחות הציונות הדתית, בתחילת המאה ה־20, אותה בעיה הייתה בערכים הלאומיים, רבים מהם גם סתרו את התורה. עם זאת, הרב קוק וממשיכיו הצליחו לבודד את הניצוץ בערכים אלה ולשלב אותו.
כמובן, איננו מציעים בשום פנים ואופן לשלב ערכים אלו (לא לאומיים ולא אוניברסליים) ביהדות באופן ישיר, בצורתם האנטי־דתית.
תפקידנו להפריד בין הניצוץ לקליפה, לקשר את הניצוץ למקורות היהדות ועל ידי כך לשלב את הניצוץ ביהדות ימינו.
עוד על תהליך מיצוי הניצוץ ושילובו בחוברת “התפתחות היהדות בימינו על פי תורת הראי”ה קוק” – https://pinchaspolonsky.org/hebrew/
7. גישה שיטתית לאינטגרציה של ערכים
מחברים רבים כבר דנו בסוגיית הקשר של ערכים אוניברסליים שונים עם היהדות, והצטברו הרבה פרסומים.
עם זאת, אנחנו (כנראה) הראשונים שדנים על אינטגרציה כזו באופן שיטתי. אנחנו מעלים לדיון את התמונה הגדולה – ומציעים לאחד כוחות עם כל מי שגישה כזו חשובה לו.
8. איזון ערכים עם סתירות ביניהם
(א) במערכת הערכים יש צורך בסתירות
יש הבדל חשוב בין מערכת הלכתית – לבין מערכת הערכים והאידיאלים.
ההלכה, כמו כל מערכת משפט, שואפת להתגבר על סתירות, כי לא ניתן ליישם את החוק כאשר אחת מפסקאותיו סותרת את השנייה. אם קיימת סתירה כזו, היא מצריכה התערבות של סמכות הלכתית.
אך עבור מערכת ערכים או אידיאלים סתירות הן חיוניות, שכן סתירות אלו משקפות את הסתירות האמיתיות הקיימות בחיים. (כדוגמה: הסתירה בין חסד לגבורה). לכן יש לשמר את הסתירות. הן אינן צריכות פתרון, ואי אפשר לפתור אותן “באופן אובייקטיבי”, אלא כל אדם מחליט בשאלות אלו במצבים הספציפיים שלו.
וגם, כמובן, יש סתירות בין ערכים אורתודוקסים, לאומיים ואוניברסליים, וגם סתירות בתוך כל קבוצה. זו לא סיבה לסרב לשלב ניצוצות מערכים אוניברסליים.
(ב) עצם קיומן של סתירות הוא ערך
עצם קיומן של סתירות הוא ערך: הוא יוצר מרחב לקבלת החלטות עצמאית, וזהו הבסיס להתפתחות והתבגרות.
(למשל, רבי נחמן מברסלב רואה בסתירות את אחת מצורות הביטוי של “החלל הפנוי”, שרק בתוכו ניתן לבנות עולם אישי – ליקוטי מוהר”ן ס”ד).
(ג) שום ערך לא יכול להיות מוחלט
שום ערך לא צריך לגבור על אחרים, ושום ערך לא יכול להיות מוחלט. אם ערך כלשהו מנסה לקלוט לתוכו יותר אור אלוהי ממה שיכולתו מאפשרת, הוא מתפוצץ (“שבירת הכלים”).
לכן חייבים הערכים להגביל ולאזן זה את זה, ולהתממש באיזון כמכלול.
וכל המכלול הזה צריך להיות מוגבל מבחוץ על ידי ההלכה.
9. שתי קבוצות של ערכים אוניברסליים, שניתנים לשילוב היום
בעתיד יש לשלב ניצוצות מכל הערכים האוניברסליים. לפי גישתו של הרב קוק, בלי השילוב הזה היהדות לא תתאים לתחיית הארץ. אבל לא ניתן לשלב את כל הניצוצות בשלב הזה של ההתפתחות. זה יכול להיעשות רק בהדרגה עם התפתחות העם היהודי ו”הבשלת” הניצוצות שבתוך הערכים.
העולם המערבי המודרני נמצא במצב של מלחמת תרבות בין גישות שמרניות לגישות שמאל־ליברליות. בעקבות כך קיימת בעולם הדתי ואפילו בציבור אורתודוקסי מודרני התנגדות עזה לערכים שנמצאים בלב מלחמת התרבות הזאת.
אנחנו לא רוצים להיכנס פה לדיון בנושא אותם ערכים “בעייתיים” – זה נושא אחר. אבל עצם קיום ההתנגדות הזו (והחוסר בתמיכה באותם ערכים) כבר אומר שבשלב הנוכחי בירור ושילוב הניצוצות של הערכים הללו עדיין אינו אפשרי. לכן אנו מציעים להתחיל בבירור ושילוב הניצוצות שאינם מעוררים התנגדות עזה כל כך בקרב הציבור האורתודוקסי המודרני. את הערכים שכן מעוררים התנגדות כזו נשאיר למועד מאוחר יותר.
אין זו רק החלטה פרגמטית אלא גם ערכית. אותם ערכים שאינם גורמים להתנגדות כבר “בשלים” לאינטגרציה. ולשם שילוב ערכים אחרים, יש צורך בפיתוח נוסף של החברה, כמו גם בשינוי הערכים עצמם לפני שניצוצותיהם “יבשילו”.
את הערכים האוניברסליים שאת הניצוצות מהם ניתן לשלב בשלב זה – נחלק לשתי קבוצות:
א. “ערכים אוניברסליים שאין עליהם עוררין”. הם אינם גורמים להתנגדות בקרב הציונים הדתיים
והאורתודוקסים המודרניים, ולכן ניתן לפתח אותם וליישם אותם.
ב. “ערכים אוניברסליים שניתן להתווכח עליהם”. ישנה התנגדות מסוימת נגדם בקרב הציונים הדתיים והאורתודוקסים המודרניים, אך יש גם תמיכה ניכרת. יש לדון בהם ולפתח אותם באופן פעיל. בהדרגה יתחיל תהליך היישום.
(הערה: אנו מדלגים על אותם ערכים אוניברסליים שכבר מוכרים במלואם בעולם המתורבת, הן לא דתיים והן דתיים, מ”לא להרוג” ל”לא לענות בעלי חיים.” אנחנו גם מדלגים על אידיאלים כאלה שכבר משולבים בעולם הדתי – כמו האידיאל של עזרה לזולת, תרומות או התנדבות. אנחנו דנים רק במה שלא משולב היום).
9־א. הקבוצה הראשונה: ערכים שאין עליהם עוררין
“ערכים שאין עליהם עוררין” הם אלו המוכרים בכל העולם בסביבה הציונית־דתית / אורתודוקסית מודרנית. ערכים אלו כלולים במרחב הרוחני שלהם, אך אינם משולבים בו. במילים אחרות, הם כלולים בחיים, אך לא בתורה.
ישנם הרבה ציונים דתיים ואורתודוקסים מודרניים שהם “בעד מדע ואומנות” – אך מעטים מהם “בעד הערך הדתי של מדע ואומנות”, כי נושא זה לא פותח. תהליך האינטגרציה במקרה זה משמעותו היא שהערכים הללו ישתלבו בדת, ויעברו טרנספורמציה מחול לקודש.
ניתן לייחס לכך את האמירה הידועה של הרב קוק על התפתחות היהדות: “הישן יתחדש והחדש יתקדש”. ערכים חדשים עוברים מהיומיום לקודש, והתפקיד שלנו הוא להתכונן לשינוי הזה.
ערכים אלה כוללים:
- א־1. מדע וטכנולוגיה: השינוי הפיזי של העולם
- א־2. חשיבה ביקורתית, ספקות, אי הסכמות וקונפליקטים
- א־3. אינטואיציה מוסרית
- א־4. אסתטיקה ואומנות: קידום היופי בכל צדדי החיים
- א־5. אחריות עצמית של פרט על עצמו ועל החברה
- א־6. מסעות פנאי, השכלה רחבה
- א־7. משחק
- א־8. חתירה להצלחה חומרית
מכיוון שהערכים הללו אינם גורמים להתנגדות, הם יכולים וצריכים להשתלב מלכתחילה. עם זאת, חשוב להבין שגם זו עבודה גדולה מאוד.
ננסה להלן לשקול כל אחד מהערכים הללו בנפרד, ולדון כיצד הם צריכים ויכולים להשתלב בתורה.
9־ב. הקבוצה השנייה: ערכים אוניברסליים שניתן להתווכח עליהם
הקבוצה השנייה כוללת ערכים ששנויים במחלוקת, אך יחד עם זאת יש להם תמיכה משמעותית בעולם הדתי.
לערכים אלו מעטפת (קליפה) חזקה יותר, ולכן יש לעיתים קרובות “מראה שלילי” והתנגדות אליהם בחברה דתית. אך יחד עם זאת, ישנם כוחות דתיים משמעותיים שרואים ניצוצות בערכים אלו ומקדמים אותם.
לגבי ערכים אלו קודם כול צריך לקיים דיון ולבצע בירור הניצוץ מן הקליפה.
יש לפעול יחד עם מי שמבין את הערכים הללו ולהסכים לפתח אותם ולקדם אותם יחד – ולא לנסות להתווכח עם מי שלא מסכים איתם.
חשוב לציין שבעצם תהליך הדיון, הבנתנו את הערכים הללו תשתנה, ונוכל לקלוט בהצלחה את הניצוצות שלהם ולהסיר את הקליפה.
קבוצה זו, לדעתנו, צריכה לכלול:
*** כמה מהערכים המערביים העכשוויים הנפוצים ביותר
ב־1. פמיניזם
ב־2. צמחונות
ב־3. אקולוגיה
*** ערכים של חופש הפרט, אוטונומיה וסובלנות:
ב־4. אידיאלים קודמים למצוות
ב־5. חירות, כבוד לבחירה עצמית של הפרט ושל הציבור
ב־6. סובלנות לדעות אחרות, מתינות
ב־7. קדמה, התפתחות, אבולוציה
*** יחסי אדם, חברה ומדינה
ב־8. דמוקרטיה
ב־9. זכויות האדם, והתגברות על אטטיזם (מדינתנות)
ב־10. אחווה לאומית
*** ישראל והאנושות
ב־11. מסר אוניברסלי לכל האנושות
ב־12. מגוון דתי ותרבותי בעולם
ב־13. דיאלוג בין־דתי (בעיקר עם הנצרות).
10. כלים שיסייעו בניתוח ערכים אוניברסליים
כדי לברר את הניצוצות שבערכים האוניברסליים (כפי שעשה הרב קוק קודם לניתוח ערכים לאומיים), יש צורך לערב את כל המכלול של מחשבת ישראל – תנ”ך ומפרשים, הגדה, קבלה וספרות פילוסופית.
אבל יש כמה מושגים וכלים שנראים לי חשובים ושימושיים במיוחד עבור ניתוח כזה. הרב קוק כבר השתמש בחלקם, ונכון יהיה לדון ולשפר את ערכת הכלים הזו.
להלן המושגים והדוגמאות לשימוש בהם:
- “בצלם אלוהים”
- פירוש: האדם נברא בצלם אלוהים – ולכן הוא ראוי לכבוד המתאים.
- יישום: תנאי חיים נאותים ואיכותיים הם לא רק עניין פרגמטי אלא ערך דתי ובכלל זה הערך הדתי של אסתטיקה, “חיים יפים” ובכלל “נהנתנות חיובית”.
- כך גם בחז”ל: הלל הזקן שקיים מצווה בזה שהלך לבית המרחץ משום שהוא נברא בצלם ובדמות (ויקרא רבה ל”ד)
- Imitatio Dei (הידמות לאלוהים)
- פירוש: התקרבות לאלוהים באמצעות הפנמת תכונותיו.
- יישום: מדע וטכנולוגיה מעצימים את האדם, וזה מקרב אותו לאלוהים הכול יכול.
- האומנות מקרבת את האדם אל הקב”ה בתור “בורא”. זה תקף הן ליצירת האומנות והן לתפיסתה.
- נסירה
- פירוש: מושג בקבלה המבוסס על סיפור אדם וחוה. זוהי הפרדת החיבור “גב אל גב” (כלומר אחדות מקורית, “פיזית”) – כדי שתוכל “להסתובב” ולהשיג קשר “פנים אל פנים” (קשר פסיכולוגי, אחדות מתוך בחירה חופשית).
- יישום: אתאיזם יוצר יציאה מקשר “גב אל גב” עם הדת – ובהמשך הוא מאפשר לבנות קשר “פנים אל פנים” עם הדת, וזוהי דתיות פוסט־אתאיסטית.
- הערך של קיום מצוות מבחירה חופשית. כדי שהבחירה תהיה חופשית באמת, יש צורך בדעות אחרות בחברה. לכן יציאת חלק מהחברה מהמצוות היא צעד הכרחי לקראת קיום שלם יותר.
- האומנות שוברת את הטאבו (בתחום המיניות ודברים אחרים) שהם “התקשרות גב אל גב” – ובעתיד, על בסיס הפער הזה, ניתן לבנות קשר “פנים אל פנים”.
- “חוצפה דעקבתא דמשיחא” יחד עם “נשמות עולם התוהו”
- פירוש: דעת התלמוד שבתחילת זמן המשיח תתפשט חוצפה.
- יישום: יציאת החברה מציות לסמכויות היא “לא באג, אלא תכונה” (לא טעות, אלא ככה זה נועד להיות).
- אמנם בתלמוד נראה שזה שלילי, אך בתנ”ך תכונה זו חיובית (ראה ירמיהו ל”א, ל”ד). החוצפה היא חלק הכרחי בתהליך המשיחי, והרב קוק הסביר את זה בהרחבה.
- בתחילת תולדות העם היהודי הוא מוצג כעדר הזקוק לרועה (במדבר כ”ז, י”ז). זה מתאים לתלמידים המגיעים לכיתה א’ של בית הספר. אבל בכיתת הבוגרים יש צורך לרכוש עצמאות, ולכן בעידן המשיח שולטת החוצפה, עצמאותו של כל אדם.
- הרחבת כלים
- פירוש: אדם יכול לקלוט אור אלוהי במידה שמאפשר הכלי, דהיינו נשמתו. (וכך גם החברה).
- כך גם בתלמוד: “אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם” (ברכות, נ”ז, ב’).
- יישום: לימודי מדע, אומנות ועוד תורמים ל”הרחבת יכולת כלי נשמתו”. כיום (בעידן תחילת התהליך המשיחי) יש הרבה יותר אור אלוהי ממה שהיה בתקופות קודמות – לכן, יש צורך בכלים גדולים יותר כדי לתפוס את האור הזה.
- החשיבות של מגמות גלובליות – והמקור האלוהי שלהן
- פירוש: לפי המהר”ל, המגמות הגלובליות בהתפתחות האנושות אינן מקריות, ויש להן מקור אלוהי. הרב קוק פיתח את הרעיון הזה. (עיין: הרב שרקי “דעה צלולה”, פרק 1)
- יישום: ישנה חשיבות מיוחדת בניתוח של אותם הערכים שנוצרו במהלך מגמות גלובליות בהתפתחות האנושות. אי אפשר להתעלם מהם.
חלק 2. ניתוח של הניצוצות והקליפות בערכים אוניברסליים
בחלק זה נציג את ההצעות שלנו לניתוח הערכים האוניברסליים של קבוצות א ו־ב – הניצוצות שלהם וקליפותיהם.
כמובן שזהו רק ניתוח ראשוני, הצעות ראשוניות. דרושה עבודה משותפת נוספת כדי לפתח נושא זה.
=== קבוצה א’: “ערכים שאין עליהם עוררין”
א־1. מדע וטכנולוגיה: השינוי הפיזי של העולם
באזור זה נראה שהניצוצות האלוהיים שצריכים להשתלב במרחב הדתי שלנו הם:
- בניין הציוויליזציה הוא אחד ההיבטים של צלם האלוהים שבאדם. אחד הציוויים הראשונים שאלוהים נתן לאדם הוא “לשלוט בעולם” (בראשית א’ כ”ו. פירט על כך הרב סולובייצ’יק במסה “איש האמונה הבודד”)
- אלוהים מתגלה בעולם באמצעות שני ערוצים עיקריים: הבריאה (אותה חוקרים על ידי המדע והאומנות) וההתגלות (אותה חוקרים על ידי המסורת הדתית). שני הערוצים מאפשרים את הכרת ה’, ולכן מאפשרים דבקות. (במדע, זהו “התפעלות מהגילוים מדעיים “, ויש לזה ערך רוחני). שלילת הערך הדתי של המדע והאומנות היא סירוב להקשיב לקול אלוהים.
- ללא המדע והטכנולוגיה, מלאות החיים בלתי אפשרית, ויש לכך חשיבות דתית. אדם שנברא בצלם אלוהים חייב לחיות בתנאים הגונים, לקבל כמה שיותר הזדמנויות.
- המדע עוזר להרחיב את הרעיונות של האדם, את רוחב ההשקפות – ואלה הם “כלים לתפיסת האור האלוהי”. ללא הרחבת כלי כזו, רעיונות דתיים הם לרוב פרימיטיביים. על כך אמר הגאון מוילנא: “מי שאינו יודע מדע – הרבה פעמים בגלל זה אינו מבין בתורה”, וגם הרב קוק כתב הרבה על זה (שמונה קבצים א’, קי”ח ועוד).
- הרחבת כלים לא הייתה כל כך קריטית קודם לכן, כשהחיים היהודיים השתנו בקצב איטי (עד למאה ה־18), אבל מאוחר יותר היא הופכת להיות יותר ויותר קריטית. וזה חשוב במיוחד היום בהקשר להתפתחות המהירה מאוד של הציוויליזציה, וגם בקשר לאור האלוהי האדיר בתהליך המשיחי.
קליפות המדע והטכנולוגיה:
כמו באידיאלים אחרים, הקליפה מורכבת מהאבסולוטיות, ובמיוחד מהאבסולוטיות של שיטות מדעיות היום – ללא מודעות ששיטות מדעיות השתנו באופן דרסטי בעבר, וגם יכולות להשתנות בעתיד.
עבור המדע, זה מתבטא באפשרויות הבאות:
- הרעיון שמדע מספיק כדי לדעת כל דבר בעולם. אם אנחנו לא יודעים משהו עכשיו, בוודאי נגלה עם הזמן, וזה יהיה בדיוק לפי “השיטות המדעיות של היום”.
- ניסיון להחיל קריטריונים “מדעיים” על כל דבר – גם על דת. כל דבר “לא מדעי” מוכרז כשקרי ולא מהימן.
- מכיוון שהזרם המרכזי של המדע כיום דבק בהשקפה סיבתית (ולא טלאולוגית) על העולם, זו הופכת למוחלטת, וכל השקפה טלאולוגית על העולם (כלומר, גישה דתית) מוכרזת “שקרית ביודעין”.
א־2. חשיבה ביקורתית: ספקות, אי הסכמות וקונפליקטים
ניצוצות:
- אין אמת סופית, התפתחות מתמדת.
חשיבה ביקורתית היא הטלת ספק בכל אמירה מוצהרת. לכן, אין אמת שלמה, אלא יש התפתחות מתמדת.
התפתחות היא תכונה אלוהית. (ראה הרב קוק ש”ק ד’, ס”ח)
- התגברות על קנאות
חשיבה ביקורתית חיונית כדי להתגבר על קנאות.
קנאות היא ביטחון עצמי של אדם באמיתות דעותיו. היא החשיבה ש”ההבנה שלי כל כך נכונה עד שלא תיתכן הבנה אחרת”.
(דעות פנאטיות אינן בהכרח קיצוניות: יש “פנאטיות של דעות מרכז”).
- הערך הדתי של הספק:
הרב קוק: השכינה היא אין־סופית, וכל הבנתנו מוגבלת. לכן כל מה שאנו אומרים על האלוהי שגוי. ספקות עוזרים לנו לא להגדיר את האלוהות על פי הרעיונות שלנו. לכן הספק הוא חלק בלתי נפרד מאמונה מתקדמת.
תובנה זו מובילה לרעיון “אמונה פוסט־אתאיסטית”.
- הערך הרוחני של הקונפליקט
רבי נחמן מברסלב מדבר על צמיחה והתפתחות של אישיות עצמאית “בחלל הפנוי” של ההתנגשות בין הרשויות (ראה ליקוטי מוהר”ן ס”ד)
הקליפה של החשיבה הביקורתית
הקליפה של החשיבה הביקורתית היא היפר־ביקורת, כלומר שלילת האובייקטיביות של נורמות מוסריות וערכי יסוד.
דוגמה: הניאו־מרקסיזם משתמש ב”תיאוריה הקריטית של החברה” כדי לשלול את הישגי הציוויליזציה המערבית.
א־3. אינטואיציה מוסרית
במקרים של התנגשות בין הלכה לאתיקה: ההלכה חשובה מאוד, אך אין לה לדכא את התחושה האתית.
אלוהים מתבטא לא רק מבחוץ, במסורת הדתית (הלכה) – אלא גם מבפנים, בנפש האדם (הרגשה אתית).
האדם התופס את עצמו כאישיות, לא ילך נגד צו המצפון שלו, יתר על כן במקרה ובו אדם כזה כן יפעל בניגוד למצפונו אישיותו תיפגע חמורות ושמירת המצוות שלו מאבדת חלק מהותי מהמשמעות שלה.
במקורות היהודיים אי הסכמת האדם עם אלוהים היא נושא קלאסי (החל מאברהם, משה רבנו ובהמשך עד החסידות). אדם שמתווכח עם “התגלות ה’ מחוצה לו” מסתמך על “התגלות ה’ בנפש האדם”, כלומר על הרגשה אתית.
למרות שבפועל, במיוחד בתחילת הופעתו של קונפליקט ספציפי, פשרה נראית כאילו היא פותרת את הקונפליקט – יש לשאוף לא לפשרה, אלא לסינתזה.
לניתוח מפורט של התנגשות הלכה עם התחושה האתית ראה “התפתחות היהדות בימינו על פי תורת הראיה קוק” https://www.pinchaspolonsky.org/en/hebrew/
קליפה:
חוש אתי כוזב, עקב הבנה לא מספקת של המצב, חשיבה תווית שטחית.
(לדוגמה: לעיתים קרובות ניתן לשמוע כאשר אדם שאינו יודע ואינו מבין את המצב הספציפי במדינה הרחוקה ממנו, מכריז על בסיס תחושה אתית: “מכיוון שמדובר בקולוניאליזם, אני נגד” – מבלי להתעמק במהות של מצב מסוים).
א־4. אסתטיקה ואומנות: קידום היופי בכל צדדי החיים
(יש כאן מגוון רחב של ערכים, אבל קשה להפריד ביניהם, מכיוון שהם קשורים זה בזה ומתמזגים זה עם זה. לכן, נשקול אותם בפסקה אחת).
ניצוצות:
(1) אומנות כביטוי של צלם אלוהים
אלוהים בתורה הוא בורא ויוצר. יצירתיות מעצימה את הדמיון של האדם ואלוהים, ולכן מקרבת את האדם לאלוהים.
(האור הנוסף שמתקבל כאשר מתקרבים לאלוהים הוא המקור להנאה מיצירתיות).
(2) מימוש עצמי
הערך של מימוש הפוטנציאל האלוהי הטמון באדם.
על כך כבר נכתב רבות, ויש צורך בסיכום מסודר.
(3) ללא פיתוח פוטנציאל יצירתי, אי אפשר לקדם את האדם לכיוונו של אלוהים
אחת המטרות של אלוהים בבריאת העולם היא לתת לאדם את האפשרות להתפתח כדי שיוכל להתקרב אליו.
האומנות תורמת רבות לפיתוח הפוטנציאל היצירתי – ואז אדם מנצל את הפוטנציאל הזה לא רק באומנות, אלא בכלל בחיים.
(4) אומנות כדרך להבין את האדם (ואת האלוהים)
אומנות היא דרך ההכרה והמודעות העצמית החשובה.
לאור בריאתו של האדם בצלם אלוהים, זהו אחד הערוצים להכרת אלוהים.
(5) אומנות מאשרת הבנה שאינה לוגית
אומנות מאשרת הבנה חוץ־לוגית על העולם – כלומר דרך אחרת להגיע לידיעה שלא בכלים מדעיים.
מרחיבה את גבולות הידע.
יוצרת איזון נגד האבסולוטיזציה של המדע.
(6) אומנות מפתחת את הדמיון – ובלעדיו, התקדמות בלתי אפשרית
דמיון נחוץ לכל תנועה.
אבל דווקא במונחים דתיים – דמיון נחוץ כדי לקדם את התהליך המשיחי.
(7) יופי הוא אחת ההתבטאויות של האלוהות
כשמסתכלים על הטבע נוצרת בנו תחושת ההתפעלות והיופי.
לתחושה זו יש מקור אלוהי.
ללא הבנת יופי, תפיסת האלוהים פגומה.
(8) ברכתו של נח: “יפת אלוהים ליפת וישכון באהלי שם“.
לכן:
(א) על היהדות ללמוד את האומנויות ואת האסתטיקה (כמו גם את המדעים) מעמים אירופיים.
(ב) אם יפת אינו שוכן באוהל שם שלנו, הרי אוהלנו אינו שלם.
(9) “יופי מרחיב את תודעת האדם”.
התלמוד אומר שיופי החיים (אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים) – מרחיבים את התודעה של האדם (ברכות, נ”ז, ב’).
משמעות הדבר היא הרחבת היכולת של כלי נשמתו, ואפשרויות התפיסה של האור האלוהי תלויות בכך.
בהרחבה זו ממלאות האומנות והאסתטיקה תפקיד עצום, ואין להן תחליף.
זה חשוב במיוחד היום – כי בלי “להרחיב את יכולת הכלים” אי אפשר להכיל את האור האלוהי של השיבה בארץ ישראל.
(10) החשיבות הדתית של המוזיקה
א. שימוש במוזיקה להכשרת נביאים (שמואל א, י, ה).
ב. מוזיקה כמרכיב בעבודת המקדש. בתהילים אנו רואים מגוון כלים שבהם ניגנו במקדש. ייתכן שאנשים רבים הגיעו לבית המקדש להאזין למוזיקה, שנשמעה גם מחוץ לחצר בית המקדש.
(11) לאומנות וליופי יש כוח ענק בהשפעה על הציבור
אין לזה תחליף
האם יכול להיות שהעובדה שהאומנות משפיע כל כך עמוק קל נשמתו של כל אדם – קשורה למבנה של הנשמה בקבלה?
(12) המשימה היהודית “להיות אור לגויים” אינה יכולה להתממש בלי שליטתנו ביופי ובאומנות
- אם אנחנו (במובן הכלל־לאומי) לא שולטים ביופי ובאומנות, לא מסוגלים להעביר את המסר שלנו באריזה נאותה – העולם לא יקשיב לנו. אחת המשמעויות של הביטוי “המדיום הוא המסר” היא שהאריזה היא לא חלק טכני, אלא חלק מהמסר עצמו.
(13) יופי כאחד מההיבטים של האמת
כבר סוקרטס ביטא את הרעיון של “יופי כאחד הקריטריונים של האמת”.
ומדענים רבים הסכימו איתו: תיאוריה מדעית טןבה – חייבת להיות יפה.
לא במקרה הוכחות מתמטיות וצורות אחרות של “מציאת האמת” מעוררות בנו לא פעם תחושת יופי.
(14) אסתטיקה, ניקיון רחוב, “חיים בניקיון וביופי”
לישראל יש בעיה קשה של הזנחת האסתטיקה.
במרכז ירושלים ותל אביב במקומות רבים בחזיתות הבנינים תלויים חוטי חשמל, חלונות מאובקים, סורגים חלודים. הרים של זבל ברחובות, בכבישים ובפארקים. אף עיר אירופאית נורמלית לא מאפשרת זאת.
הסיבה: חוסר הדרישה ליופי ולניקיון בחברה הישראלית.
כאן תפקידה החשוב ביותר של היהדות, שחייבת לממש ולהעביר לחברה את הערך הדתי של יופי ואסתטיקה.
נאמר בתלמוד: “תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה” (שבת קי״ד א), כי הסובבים אותו ודאי מקשרים את הופעת החכם עם התורה שהוא נושא. יש צורך להרחיב עיקרון זה למרחב הציבורי בארץ היהודית. צריך להבין שהזבל בארץ הוא חילול השם.
ללא ניקיון ויופי, מלאות החיים בלתי אפשרית, ויש לכך חשיבות דתית. אדם שנברא בצלם אלוהים חייב לחיות בתנאים הגונים.
(14) בעלות על ארץ ישראל
הניקיון של הארץ הוא גם השאלה “זה הבית שלי?”. כל אחד שומר על הבית שלו נקי. אם לא נוכל לבסס ניקיון בארץ, נשאלת שאלה סבירה “האם הארץ הזו שייכת לנו?”.
————————————————
הקליפה בענייני אומנות ואסתטיקה
- בעיה: האומנות מקדמת פעמים רבות רעיונות הנוגדים את התורה.
כן. יש בעיה כזו.
יתרה מכך, יש אנשים דתיים כאלה (ולא “בלתי תרבותיים” אלא שהגיעו לדת בגיל מבוגר ודי מכירים את האומנות) – שבגלל הבעיות הללו מתנגדים לאומנות חילונית.
אבל נראה לנו שאי אפשר לעקוף את הבעיה הזו: או שנלמד לתפוס אומנות, כולל “מנוגדת לדת”, או שנישאר פרימיטיביים, חסרי יכולת לתפוס את האור האלוהי.
כמובן, אין להתעלם מבעיית הסתירה – אך יחד עם זאת, לא נאפשר לה להפריע להבנת החשיבות הדתית של האומנות.
- בעיה: באומנות יש מקום מרכזי לעירום ולבוטות
תשובה: כן, וזו גם בעיה לא פשוטה.
אולם עירום ובוטות גם הם חלק ממהותו של האדם – ולכן הם צריכים להיות בעלי משמעות במסגרת הדת, ולא להיות מרוחקים ומודרים ממנה.
ברמת הפרט, כולנו פותרים איכשהו את הסתירה הזו. אבל אין לי תשובות מוכנות איך לנסח אינטגרציה ברמה התיאולוגית.
א־5. אחריות עצמית של פרט על עצמו ועל החברה
(ראה גם סעיף ב־5 להלן, בנושא כרוב)
- אל תעביר את האחריות לאחרים
בעולם המערבי של ימינו, זה הפך לאופנתי מאוד להוריד מהאדם את האחריות על חייו, ולהעביר אחריות זו לאחרים, לחברה – להאשים את הילדות הקשה, את התנאים החברתיים וכו’.
מבלי להפחית את בעיית התנאים החברתיים – חשוב לחזור לתודעת אחריותו האישית של האדם לעצמו.
זה תקף גם לאחריות של ההחברה עצמה על חייה.
- בעיית העברת האחריות ל”ערב רב”
לצערנו, בקרב אנשים דתיים קיימת גם בעיה בעניין זה – כאשר עקב אי הבנה של התפיסה המיסטית של הגאון מווילנה על הערב רב – האחריות לבעיות החיים היהודיים מועברת ל”ערב רב”, ל”יהודים שאינם אמיתיים”. הסרת אחריות כזו השפיעה באופן הרסני על כל הקבוצות החברתיות בעולם שעברו בדרך זו.
חיזוק מושגי האחריות האישית ישמש כמידה חיובית של החברה הדתית, ויכול גם להשפיע מאוד לטובה על העולם הלא דתי.
א־6. השכלה רחבה, תיירות
- לא נכון להיות רק מומחה בתחום המקצועי. השכלה רחבה מרחיבה את היכולת שלנו לתפוס את האור האלוהי.
- בהיבט זה יש חשיבות מיוחדת לתיירים, הנותנים מגע ישיר עם העולם על ביטוייו הטבעיים והתרבותיים השונים.
משל ידוע (של רש”ר הירש): האדם הצדיק מגיע לגן העדן, ואלוהים שואל אותו: “ראית את הרי האלפים שלי? עשיתי אותם כל כך יפים במיוחד בשבילכם.”
זלזול ביופיו של העולם הוא זלזול במתנה האלוהית.
שום דבר לא יכול להחליף מפגש ישיר עם הטבע והעולם. קריאה או צפייה בסיפורי מסע לא יכולה לשחזר את הכוח הטרנספורמטיבי של חוויות טיול אישיות. טיולים הם אמצעי ייחודי להרחבת תפיסת העולם שלנו ולהעמקת הבנתנו את העולם.
א־7. משחק
המשחק הוא הצורך הבסיסי של אדם בכל התקופות ההיסטוריות.
רעיון זה מוסבר בהרחבה בספרו מפורסם של יוהאן הויזינחה Homo Ludens (האדם המשחק): התרבות נולדת מהמשחק, והמשחק הוא מרכיב מאד חשוב בה. מבלי לשמור על התנהגות משחק מסוימת, תרבות היא בדרך כלל בלתי אפשרית.
גם במסורת היהודית נודעת חשיבות למשחק, והמשחק מאופיין כאלוהי:
- אלוהים משחק עם הלווייתן (תהלים ק”ד, כ”ו, לווייתן הוא סמל לדחף עוצמתי של העולם הטבעי והחומרי).
- יצחק “מצחק את רבקה אשתו” (בראשית כ”ו, ח’) – זה הקשר של המשחק והמיניות, וגם לצחוק.
עם זאת, נושא זה אינו מפותח במלואו ביהדות.
הקליפה של המשחק:
זהו מצב שבו הניצחון במשחק הופך להיות חשוב יותר מהחיים מחוץ למשחק.
לדוגמה:
- הרס הגוף למען ניצחון הספורט בספורט המקצועי.
- התמכרות למשחק.
- לפעמים אלימות במשחקים לא רק שהיא מקובלת אלא הופכת לנושא להערצה. התעלמות זו מהצדדים המסוכנים של משחק מתבטא ברעיון הרומאי של “לחם ושעשועים”.
- קנאות של מעריצים.
א־8. חתירה להצלחה החומרית
- ישנה דעה רווחת בעולם הדתי שאלטרואיזם מוחלט הוא אידיאל דתי ואגואיזם הוא מושא לבושה.
- לעומת זאת, מהמאה ה־18 (בידי אדם סמית ואחרים) יש בעולם הבנה של אגואיזם ככוח דוחף להתפתחות הכלכלית של העולם.
- כנראה שההדגשה של האלטרואיזם נובעת מהזנחה של הנושא הכלכלי ותפיסתו כ”רחוק מאלוהים”, מה שלא מסתדר עם תפיסת הבריאה (ובתוכה את הכלכלה) כאחת מדרכי התקשורת של האדם עם אלוהים.
- ביהדות תמיד הייתה הבנה של הערך הדתי שבהצלחה כלכלית, זה מתבטא ברעיון “יוסף איש מצליח” (בראשית ל”ט, ב’). אבל ביהדות זה נשאר כערך אינדיבידואלי־פרטי, בזמן שבעולם ההצלחה הכלכלית התפתחה לערך כלל־חברתי.
- לכן חשוב לפתח את הערך הדתי של האגואיזם כבסיס ליישום של מצוות שליטת האדם בטבע (בראשית א’, כ”ב) בתור בסיס ליצירת חברה משגשגת הנותנת לאדם לחיות ברמת חיים גבוהה (שכמו שכבר ציינו הוא ערך דתי).
- כמובן כמו גם עם הערכים האחרים, האבסולוטיזציה של האגואיזם קטלנית אבל כך גם האבסולוטיזציה של האלטרואיזם. חשוב להגיע לאיזון בין האגואיזם והאלטרואיזם.
- ישנם ביטויים שונים של האיזון בין האגואיזם לאלטרואיזם, למשל:
- איזון בין נהנתנות וסגפנות
- בעולם העסקים: איזון בין רווחיות לחברתיות בהיבטים שונים (צדקה, דרישה למהות חברתית חיובית של העסק עצמו וכו’)
- הבעייתיות של עוני משמעותי למען לימוד תורה – ההשפעה של העוני על הבנה של התורה, המעמד החברתי שלה ובעקבות כך יכולת ההשפעה על העולם.
- חשוב לקדם בחברה את כל ההיבטים של איזון כזה (כמקרה פרטי של הצורך באיזון בין ערכים).
הקליפה של החתירה להצלחה חומרית:
הקליפה כאן אינה סתם חמדנות ותאוות בצע, אלא אידיאולוגיה ששמה את ערך ההצלחה החומרית מעל כל הערכים האחרים. באידאולוגיה כזאת, הגורם היחיד המשפיע על המעמד החברתי והכבוד של כל אדם היא מידת העושר וההצלחה החומרית שלו, וכל שאר ההישגים האנושיים נחשבים רק אם הם גם גורמים להצלחה כספית.
=== קבוצה ב’: “ערכים הנתונים לוויכוח”
ב־1. פמיניזם.
הפמיניזם הוא אחת הבעיות החשובות ביותר של היהדות של ימינו. עם זאת, מכיוון שעל נושא זה כבר כתבו הרבה מחברים אחרים – אין צורך לחזור על זה כאן.
חשוב רק להוסיף שבפמיניזם המודרני (כמו בערכים אוניברסליים אחרים) יש לא רק ניצוץ, אלא גם קליפה. הקליפה כזו היא, למשל, האידיאולוגיה של תנועות פמיניסטיות ניאו־מרקסיסטיות רדיקליות שלא נלחמות לקידום נשים אלא שואפות לחזק את “הסכסוך בין נשים לגברים”.
יש צורך גם בתמיכה בנשים בחיים הדתיים ובו זמנית – בעימות עם מושגים ניאו־מרקסיסטיים אלה.
ב־2. צמחונות
על זה נאמר הרבה (בפרט במאמרו של הרב קוק “חזון הצמחונות והשלום”), ויש צורך לסדר את הכול באופן שיטתי.
קליפה:
קבוצות צמחוניות מסוימות מקדמות את האידיאולוגיה של “שנאה לאכילת בשר”. הגישה הדתית צריכה להדגיש כי צמחונות קנאית אינה נכונה, והסלידה מאכילת בשר אינה מקובלת.
ב־3. אקולוגיה
על נושא זה גם כבר כתבו הרבה, ויש צורך לסדר את הכול באופן שיטתי.
העובדה שעד היום לא נוצרה תנועה אקולוגית דתית ביהדות – מביישת אותה.
גישה דתית לאקולוגיה צריכה לעודד את האיזון בין “לעובדה” (בהקשר של פיתוח העולם) ו”לשומרה” (בראשית ב, טו).
קליפה:
הרצון האצילי של הגנת הסביבה מתעוות כשהוא הופך לאידיאליזציה ולסגידה לטבע, בצורה דומה לנאו־פגניזם. העיוות הזה הופך את האחריות לשמור על הטבע להערצה עיוורת של הטבע. הערצה מוטעית כזאת יכולה להוביל להתנגדות עיוורת לשימוש בדלקי־מאובנים ולהתעלמות מהמורכבויות שבייצור ובצריכה של אנרגייה.
ב־4. אידיאלים קודמים למצוות
(1) יחס האידיאלים והמצוות
ישנו ערך אוניברסלי שאומר שהחלק החשוב של כל תורה/אידיאולוגיה הם הערכים והאידיאלים שלה – והחוקים הם משניים והם רק נובעים האידיאלים.
יש בעיה ביהדות: היהדות מיוצגת לרוב כמערכת מצוות, וחסרה באידיאלים שהמצוות לכאורה נובעות מהם.
עם זאת, גישה זו מעוותת את היהדות. התורה פותחת בספר בראשית, המדבר על אידיאלים, ורק אחר כך בא ספר שמות שבו ניתנות מצוות.
הדגש על עליונות המצוות הוא מאפיין של גישת יהדות בגלות – אך הוא אינו מתאים כאשר עם עם ישראל חוזרת לארצו.
(2) לנסח את מערכת האידיאלים של היהדות
במסורת היהודית ישנם ספרים רבים המנתחים ומסדרים את המצוות בצורה שיטתית.
עם זאת, ישנם מעט ספרים שבהם מנותחים אידיאלים, ואין שום ספרים המייצרים מערך שיטתי של אידיאלים.
בספרות הקלאסית נדונים בדרך כלל שני סוגים של אידיאלים:
- הידור מצווה, כלומר “הרצון למלא מצוות באיכות גבוהה יותר”.
- מידות, “תכונות אנושיות”. אידיאלים אחרים כמעט ולא נחשבים. כל זה יוצר תמונה מעוותת.
חשוב להדגיש כי אידיאלים רבים אינם מתנקזים למצוות או למידות, ויש לפתח אידיאלים כנושא נפרד.
לפרטים נוספים, ראה במאמר “אידיאלים ומצוות” https://www.jewishideas.org/article/relationship-between-ideals-and-commandments-judaism.
(3) מאזן החלקים ההלכתיים והלא־הלכתיים של היהדות
ישנם שני מרכיבים גדולים ביהדות – הלכה ו”כל השאר” (אגדה, אתיקה, מיסטיקה, אידיאלים, מחשבות, נרטיבים). הם שווים בערך בנפח ובחשיבות. עם זאת, לחלק הלא־הלכתי אין שם סטנדרטי, לכן נוצרת הבנה מוטעית שההלכה היא החלק העיקרי ביהדות, וכל השאר הוא חלקים קטנים.
חשוב להבין שגישה זו אינה נכונה, וכי החלק הלא־הלכתי חשוב לא פחות מההלכה. לשם כך, רצוי שיהיה שם משותף לכל החלק הלא־הלכתי של היהדות. נראה שהאפשרות הטובה ביותר היא “מחשבת ישראל”. (למרות שקצת מוזר לכלול את התנ”ך ב”מחשבת ישראל”; זו שאלה לדיון).
ההלכה מגדירה את גבולות הגזרה והגבולות של היהדות, ומחשבת ישראל ממלאת אותם בתוכן ובמשמעות.
(4) שינויים ביחס בין החלקים ביהדות בתקופת שיבת ציון
הדגש על ההלכה הוא מאפיין של התלמוד, ואחריו, של היהדות הגלותית.
בגלות שלטה ההלכה, שכן היה צורך להפריד את העם היהודי, כדי להישמר מהחיים והתרבות המשותפים ככל האפשר, והמכשיר להפרדה זו הוא “ארבע אמות של הלכה”. זה עדיין נכון לגבי היהדות החרדית.
אולם בישראל מחלחלים היהדות והקשר עם ה’ לכל חיי החברה והארץ כולה. לכן הדגש על ההלכה מתנגש יותר ויותר עם הצרכים הרוחניים של החברה. זו אחת הסיבות שבישראל, למרות ההכרה האוניברסלית בחשיבותן של מסורות דתיות, יש וקטור חזק של “ניתוק” מהממסד הדתי, ויחס שלילי כלפיו.
יש להסיר את העיוות הזה.
קליפה: הזנחת ההלכה
הבעיה עם דגש רב מדי על היהדות כמערכת של ערכים ואידיאלים היא הזנחה אפשרית של ההלכה. היהדות הרפורמית הלכה בדרך זו.
חשוב גם לא לאפשר את ההטיה ההפוכה הזו, יש צורך לשמור על איזון של אידיאלים ומצוות.
ב־5. החירות, הכבוד לבחירה עצמית של הפרט והציבור
(ראה גם סעיף א־5 לעיל, וגם בסעיף 4.2. “שינויים במתודולוגיה ההלכתית ובמעמד הרב”)
למסורת היהודית יש הרבה מה לומר על חשיבות החירות של הפרט ושל העם.
אולם בחיים הדתיים הרגילים מודגשת משמעותם של חוקים והלכה, כלומר ההגבלות, ולא של חירות. זה יוצר תפיסות שגויות הן ליחידים והן לחברה. בהקשרים מסוימים נוצרת גם בעיה של “כפייה דתית”.
יש להסביר ולהדגיש את הערך הדתי של החירות לפיתוח החברה, המדינה והדת עצמה.
באופן ספציפי:
(1) ערך קיום המצוות – רק כשיש בחירה חופשית
חשוב להדגיש את ערך קיום המצוות דווקא מתוך בחירה חופשית.
וכדי שהבחירה תהיה חופשית באמת, יש צורך בדעות אחרות בחברה.
לכן יציאת חלק מהחברה מהמחויבות למצוות היא צעד הכרחי לקראת קיום שלם יותר.
זה התפיסה של נסירה – “ניסור הקשר עם המצוות גב אל גב, כאילו אין אלטרנטיבה – כדי שתוכלו אז לבנות איתם קשר פנים אל פנים”.
(2) חופש וקבלת החלטות עצמאית הם הבסיס להתפתחות
חופש אומר שאדם וציבור מקבלים החלטות בעצמם, אחראים על ההחלטות הללו, מתקנים טעויות – וצומחים ומתבגרים מכך.
בלי חופש ואחריות – לא ניתן לצמוח ולהתבגר. רק כך יכול אדם להתקרב לאלוהים.
(למעשה, בשביל זה נועד העולם).
קליפה: הזנחת מסגרת התורה עלולה להיות הרסנית לאחדות העם
אם נדגיש יותר מדי את החירות, אזי הזנחת מסגרת התורה עלולה להביא להרס אחדות העם.
למשל, ביטול הצורך במתן גט במהלך גירושין יוביל להופעת מספר רב של ממזרים, מה שיהיה הרסני לחברה.
יש צורך לשמור על איזון בין חופש הפרט לשמירה על המסגרת הלאומית.
ב־6. סובלנות לדעות אחרות, אי פנאטיות
סובלנות היא יחס לדעות אחרות כלגיטימיות ואפשרויות, ובחינה של יתרונותיהן וחסרונותיהן – ולא דחייתן “על הסף”.
א) הגישה הקלאסית: סובלנות בתוך – אך לא “מחוץ” ליהדות – ושינויה כיום
יש סובלנות בתוך היהדות עוד מימי התלמוד. אבל סובלנות לעמדות מחוץ ליהדות מופיעה רק בזמננו.
על היהדות לעבור מעמדה של מאבק בדעות אחרות – לעמדת הבנת הניצוץ ושיתוף הפעולה.
ב) סובלנות בתורת הרב קוק
הרב קוק מסביר שהסובלנות הדתית צריכה להיות יותר עמוקה מהסובלנות הנהוגה כיום בעולם החילוני:
- הסובלנות הנהוגה כיום בעולם החילוני היא: “אני מכיר בזכותם של אחרים לדעתם, אבל דעתם לא מעניינת או חשובה לי”.
- רעיון הסובלנות הדתית הוא: “אני מכיר בזכותם של אחרים לדעה שלהם, ומכיוון שהאמת האלוהית היא אינסופית, ההבנה שלהם מכילה גם חלק מהאמת, ולכן היא גם מעניינת אותי, אני צריך ללמוד מהם את ההיבט הזה של האמת.”
הרב קוק גם מסביר שמכיוון שהאור האלוהי הוא אינסופי, וכל מושג מכסה כמה היבטים מוגבלים של האלוהות – לכן יש להשלים את עמדתו על ידי השאלת ניצוצות מהעולם הסובב, מדעות אחרות.
קליפה: סכנה לאבד את עצמך בסובלנות
כבוד יתר לדעות אחרות – יכול להביא לזניחת העמדה העצמית של האדם.
ב־7. קדמה, התפתחות, אבולוציה
(1) הערך הדתי של תהליך ההתפתחות
העולם המערבי כולו כיום מאופיין בהבנת ערכו של תהליך ההתפתחות (בכל התחומים – מדע, אומנות, חברה, תכונות אישיות של אדם). מגמה זו החלה כבר לפני כמה מאות שנים, ומאז היא רק התחזקה.
תורת האבולוציה לא נשארה רק תיאוריה מדעית, היא השפיעה על כל החשיבה של החברה, בכל התחומים.
כבר ציינו לעיל, שלפי המהר”ל לא ניתן להתייחס למגמות עולמיות כאלה כמקריות; יש להן מקור אלוהי.
הרב קוק מדגיש כי להתפתחות יש אופי אלוהי, ולכן יש להכיר בה כערך דתי.
אם הדת לא מכירה בחשיבות ההתפתחות, הרי היא באה בסתירה למגמה עולמית זו, ולכן מפסיקה להיות רלוונטית ומעניינת, ומאבדת את תפקידה בחברה.
(2) הטעות שבעמדה המבקשת “לחזור לעבר”
אחת הבעיות של אנשים דתיים היא הנטייה “לחזור לתקופה קדומה”, מתוך אידיאליזציה של העבר.
זה לא רק בלתי אפשרי, אלא גם שקרי מבחינה רוחנית, שכן הוא דוחה את דרך ההתפתחות שעברה הדת.
ההתפתחות ההיסטורית היא החלק החשוב בדיאלוג בין האדם לאלוהים, ולכן אי אפשר להתעלם ממנה.
קליפה
קליפת ההתפתחות היא האבסולוטיזציה שלה, דחיית כל מה ש”לא מתפתח”.
הרב קוק דיבר על האיזון בין התכונות האלוהיות של “שלמות מוחלטת” ו”התפתחות תמידית”.
ב־8. דמוקרטיה
הערך הדתי של הדמוקרטיה טמון בכך שהיא (יותר ממערכות פוליטיות אחרות) מאפשרת לכל אדם לקבל החלטות לגבי החברה והעם, והיא הבסיס להתבגרות הרוחנית של החברה. (וכבר ציינו שחופש וקבלת החלטות אחראית הם קריטיים לבגרות ולהתקדמות).
בימי קדם, כשהחברה הייתה פחות מפותחת מבחינה רוחנית, הדמוקרטיות עבדו גרוע יותר. כיום, כאשר אנשים בדרך כלל מפותחים יותר מבחינה רוחנית, דמוקרטיות עובדות טוב יותר מאשר דיקטטורות וצורות שלטון “פטרנליסטיות” אחרות.
הקליפה של הדמוקרטיה
הקליפה של דמוקרטיה היא באבסולוטיזציה של אותה הצורה של הדמוקרטיה שנוהגת כיום. המערכת והעקרונות של הדמוקרטיה שונו בעבר ויעברו שינוי בעתיד.
כדי לשפר את הדמוקרטיה, עלינו ללמוד אותה הרבה יותר לעומק ממה שהעולם הדתי עושה היום.
ב־9. זכויות האדם, והתגברות על אטטיזם (מדינתנות)
(1) זכויות האדם
עקרון זכויות האדם הוכרז ופותח במערב על בסיס הגישה המקראית, שהאדם הוא צלם אלוהים. אולם ביהדות לא ניתנה תשומת לב ראויה לפיתוח זכויות האדם. זו בעיה שצריך לתקן היום.
(2) הגנה על הפרט מפני המדינה, התגברות על מדינתנות
בבסיסן, זכויות האדם הן הגנת הפרט מפני המדינה.
להגנה זו, יש צורך להתגבר על “מדינתנות” (הערצה למדינה).
בציונות הדתית ניתנת למדינת ישראל משמעות רוחנית מאוד גדולה, היא “יסוד כיסא ה’ בעולם”.
עם זאת, גישה זו לא אמורה להוביל למדינתנות.
“יסוד כיסא ה'” הוא המדינה כולה, ולא מוסדות מדינה ספציפיים והחלטותיהם. המאבק נגדם איננו “מאבק נגד המדינה”.
חשוב ללמוד לסמוך כמה שפחות על המדינה, ולקדם פרויקטים דרך החברה, ללא קשר עם המדינה.
קליפת זכויות האדם
כיום זכויות האדם בעולם המערבי הן ערך מאוד בעייתי. לעתים קרובות הן מנופחות כדי להשיג “דיקטטורה של מיעוטים”.
לכן חשוב לשמור על איזון: לכבד את זכויות האדם, אך לא להגזים בהן.
ב־10. אחווה לאומית
- ביהדות הבעיה הזו מתבטאת בעיקר בחוסר הרגשת האחווה עם אלה שפועלים באופן אקטיבי ונלחמים נגד התורה ומסורת ישראל.
- לעתים קרובות בסביבה דתית ניתן לשמוע קריאות “לגרש מהיהדות” את אותן הקבוצות ולא לראות בהן חלק מהעם. בביטויים הקיצוניים של גישה זו ביחס לאנשים כאלה משתמשים במונחים “עמלק” או “ערב רב”.
- נראה שגישה זו שגויה לחלוטין. אנשים כאלה אי אפשר להדיח מהעם – כשם שאי אפשר להוציא את הערבה מארבעת המינים, כי בלעדיה אי אפשר לקיים את המצווה. (בפרשנות הקלאסית, העדר ריח וטעם בערבה הוא “חוסר לימוד תורה ומעשים טובים”, אך לתקופתנו מדובר ב”חוסר חיבור לתורה בכלל, והתנהגות לא ראויה במיוחד”. הם חלק הכרחי מהמתחם).
- אותו הרעיון מועבר על ידי הבנת המושג “ציבור” – ראשי תיבות של צדיקים, בינונים ורשעים. לא רק “החברה למעשה מורכבת מכולם” – אלא “הם מרכיב הכרחי בתפקוד החברה, בלעדיהם המערכת אינה שלמה”. למרות התנגדותם לכל מה שנראה לנו נכון – יש גם משהו חיובי בקבוצות כאלה, שהוא הכרחי לתמונה הגדולה. הם יוצרים בעיות – אבל כך צריך להיות.
- רעיון דומה מופיע בפירושים על הרכב סממני הקטורת (שמות ל’, ל”ד) שמכיל בתוכו את החלבנה בעלת הריח הרע, שבשילוב עם שאר הסממנים תורמת לריח הטוב של כלל הקטורת. כך גם בעם היהודי יש אנשים בעלי “ריח רע”, שצריכים להיות חלק מהכלל ובסוף תורמים לו.
- ולכן, לשם קידום העם היהודי, חשוב לחוש אחדות לאומית ואחווה גם עם יהודים כאלה.
קליפת אחווה לאומית
- הצד ההפוך של האחווה הלאומית הוא הבידוד הלאומי. היא סותרת ישירות את המסר המרכזי של היהדות בכך שהיא מבודדת את העם היהודי מעמים ותרבויות אחרות. בעניין זה חשוב לאזן בין שמירה על זהות יהודית – אך גם אינטראקציה עם העולם הרחב.
- סולידריות מוגזמת בתוך קהילות יהודיות עלולה לפעמים להוביל לחוסר יכולת לקבל ביקורת בונה. ביקורת המופנית נגד יהודי אינדיבידואלי נקראת לעתים בטעות אנטישמיות. באותו אופן, ביקורת על מדינת ישראל אינה תמיד אנטישמיות, אלא יכולה להיות מכוונת בכנות להתגברות על חסרונות.
ב־11. מסר אוניברסלי לכל האנושות
(1) אוניברסליות של האמת
האמת היא מטבעה אוניברסלית, היא מיועדת לכל האנושות.
לכן, אם דת אינה פונה לכל האנושות, זהו פגם באמיתות תורתה.
(2) ההבדל בין גישת התנ”ך לגישת התלמוד
בתמונת העולם של התנ”ך, עם ישראל חי בארצו (ושאר העמים כל אחד בארצו). תפקידו להביא את האור האלוהי, את הוראת תורה, לכל האנושות.
בתמונת העולם של התלמוד הגישה שונה. היהודים נמצאים בגלות, אין להם מדינה משלהם, הם מיעוט בקרב רוב זר (ולעיתים עוין). המטרה היא לשמור את העם, והבידוד הוא הכלי לכך – ולכן המסר האוניברסלי לכל האנושות אינו בא לידי ביטוי, אינו מודגש.
בתקופת הגלות כמעט ולא נלמדו חלקים רבים בתנ”ך, והתלמוד היה המרכז האידיאולוגי. עם סיום הגלות וחזרת העם לארץ ישראל, הופך התנ”ך (ויחד איתו גם גישה אוניברסלית) למרכז האידיאולוגי של היהדות.
(3) הוראת תורה אוניברסלית: תנועת בני נח, דיאלוג עם הנצרות
פנייה של היהדות לאוניברסליות מושפעת משני תהליכים:
- תנועת בני נח: מדובר בבני אומות העולם שרואים ביהדות מקור רוחני ודתי שלהם. כשמלמדים להם תורה אין חשיבות להלכה, ונדרשת גישה אוניברסלית ותשומת לב לערכים אוניברסליים.
- דיאלוג עם הנצרות, שמתעצם ומתפתח מאוד בעידן החדש, מחייב גם הסתמכות על ערכים אוניברסליים. (למטה דנים על דיאלוג זה בסעיף נפרד).
קליפה
הקליפה באוניברסליות כערך – היא קוסמופוליטיות, כלומר התעלמות מהפרטיקולריות ומהלאומיות.
הדרך הנכונה היא “אוניברסליזם לאומי”: כאשר הדגש על המיוחד, הלאומי, הספציפי – הוא הבסיס לאוניברסלי.
“שוק הרעיונות העולמי” (כמו כל שוק בכלל) מעריך את המיוחד והמקורי, ולא “כמו כולם”.
כדוגמה: שאול היה מלך רגיל, “ככל העמים”, בעוד שדוד ושלמה היו מאוד מיוחדים ולא דומים לאף מלך אחר. ולכל האנושות, המורשת הרוחנית של דוד ושלמה חשובים מאוד, אך שאול לא מעניין.
ב־12. מגוון דתי ותרבותי בעולם
- גישה דתית למגוון התרבויות והדתות בעולם
האלוהי הוא אינסופי. אומות העולם השונות תופסות היבטים שונים של האלוהות, וזהו המקור לגיוון תרבותי ודתי.
(כאן הגישה דומה לסובלנות, ראה ב־6 לעיל).
- יחס לתרבויות ודתות אחרות ולהשאלה מהן
בעת העתיקה היה חשוב להתנגד להשאלה מדתות אחרות – שכן סביבה מבודדת הייתה הכרחית לצמיחתה הראשונית של הדת היהודית.
בתקופות משיחיות, הגישה הופכת לחיובית: כאשר עולם היהדות כבר יציב ואין סיכון לקריסתו, זה מאפשר ללמוד מתרבויות ודתות אחרות.
(נדגיש שוב כי ניתן לאמץ פעילות דתית מתרבויות ודתות אחרות רק בתנאי שאינה נוגדת את ההלכה).
הקליפה
הקליפה היא בתפיסת כל התרבויות והדתות כשוות – הדבר שפוגע למעמד של עם ישראל ותורת ישראל כעם סגולה ואור לגויים.
ב־13. דיאלוג בין־דתי
בזמננו, עבור היהדות, הדיאלוג הבין־דתי רלוונטי בעיקר עם הנצרות.
לאורך היסטוריה, היחס של הנצרות כלפי היהדות הוא אמביוולנטי:
- הנצרות הייתה הצינור העיקרי שדרכו הועברה תורת ישראל לאנושות.
- לעומת זאת היו יחסי עוינות ורדיפות מצד הנוצרים כלפי היהודים.
אבל היום היחס הזה השתנה. חלק גדול מהקונפליקטים שהיו בין היהדות לנצרות נפתרו או בדרכם לפתרון, וחלק גדול מהנוצרים תומכים בעם היהודי ובמדינת ישראל ומעוניינים בדיאלוג עם היהדות.
דיאלוג כזה עוזר גם להמשך הפיתוח של היהדות, וגם לקידום של ההבנת היהדות בקרב אומות העולם.
הקליפה של הדיאלוג הבין־דתי
חשוב לדאוג שבדיאלוג בין דתי לא יהיו שום כוונות להמרה ולמיסיון.